מרקסיסטים ופלסטין: שנות כישלון לקחים ותחזיות

https://iclfi.org/pubs/icl-he/2025-marxistim-falastin

עזה נרמסה עד עפר. תשעה חודשי הפצצות ישראליות ופעולות קרקעיות טבחו באינספור פלסטינים והפכו את בית הכלא הפתוח הזה לגיהינום חי. בגדה המערבית, גדודי צה"ל וכנופיות ציוניות מגרשים פלסטינים מבתיהם והורסים את אותם הבתים בדחפורים כדי לבנות התנחלויות יהודיות חדשות. ההפגנות ההמוניות שפרצו ברחבי העולם לאחר מתקפת חמאס בשביעי באוקטובר לא עצרו את רצח העם הזה, והתנועה הולכת ומאבדת מומנטום. רוב מדינות ערב, מצידן, מסתפקות במחוות ריקות של תמיכה בפלסטינים הנצורים. המשא ומתן להפסקת אש בחסות ארה״ב, החלטות האו״ם וחקירות ה־ICC שימשו רק עלה תאנה דיפלומטי, בעוד האמריקאים ושאר המעצמות האימפריאליסטיות ממשיכים לחמש ולתמוך במדינה הציונית. בינתיים ישראל מתקדמת לעבר היעד הציוני של כיבוש כל פלסטין, מן הנהר ועד הים.

בעוד האסון הזה מתרחש, רוב אנשי השמאל, בהדהוד לטענות הלאומנים הפלסטינים, טוענים באיוולת שהמאבק מתקדם בכיוון חיובי ונמצא בדרך לניצחון. סיסמה רווחת היא: "פלסטין כמעט חופשית."אמנם זו אמת שקיימת אהדה ציבורית רחבה למען הסוגייה הפלסטינית, שישראל איבדה מאות חיילים ושמעמדה הבינלאומי נפגע. אבל הפלסטינים ניצבים בפני השמדה, לא בפני שחרור. כדי לאפשר התקדמות למאבק הפלסטיני, הכרחי להתחיל באמירת האמת על המצב הנוכחי. באופן רחוק מכך, הקבוצות המרקסיסטיות בעולם מריעות בפועל לתנועה בעודה צועדת אל עבר תבוסה. במקום להיאבק על כיוון אחר, הן נגררות אחרי הנהגת התנועה, בין אם היא ליברלית ובין אם לאומנית. כתוצאה מכך, בעוד ה"מרקסיסטים" כביכול היו נוכחים בכל מקום במאבק, הם היו ברובם בלתי־רלוונטיים לתוצאתיו.

זו אינה בעיה חדשה, אלא פרק נוסף בשרשרת כישלונותיה של התנועה המרקסיסטית, שנמשכת כבר מאה שנה, בגיבוש אסטרטגיה מהפכנית למען שחרור פלסטין. מהזיגזגים של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (מק"פ) בראשיתה, דרך תמיכתו של סטאלין בנכבה ב־1948, ועד התמיכה הנלהבת באש״ף של יאסר ערפאת בשנות ה־70 — התנועה המרקסיסטית נושאת על גבה עבר רצוף מחדלים בשאלת פלסטין, כשהיא נכשלת לבסס את עצמה כעמוד־תווך רציני נגד הציונות, הלאומנות והאימפריאליזם. כעת יותר מאי־פעם, יש דחיפות בהסקת לקחים מן הכישלונות הללו ובהצגת מסלול שיכול להביס את המדינה הציונית ולפתוח את הדרך לשחרור הפלסטיני, כמו גם לשחרור חברתי.

לכך מכוון המסמך הנוכחי: מתוך ניתוח מטריאליסטי של הסוגיה הפלסטינית, הוא מבקש להסביר את סיבות הכישלונות בעבר ולהציע דרך אמיתית לניצחון.

טבעה של הסוגייה הפלסטינית

כדי להבין את הסוגייה הפלסטינית, יש לבחון את מקורותיה ואת התפתחותה. הבריטים השתלטו על שטח פלסטין מידי האימפריה העות’מאנית המתפוררת במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה, האוכלוסייה היהודית שגרה במקום הייתה מיעוט ותיק ברובו וקטן. אולם בהצהרת בלפור ב־1917 הביעו הבריטים את תמיכתם בפרויקט הקולוניאלי הציוני, שנועד להקים "מולדת יהודית" בלב ארץ ערבית.

היה זה תכסיס ציני שנועד ללבות סכסוך לאומי באזור כדי להקל על בריטניה לשלוט באזור. מתיישבים יהודים אירופאים היגרו לפלסטין, רכשו אדמות מאדונים ערבים גדולים וגירשו המוני פלאחים. הציונות, שנזקקה מאז ומתמיד לגיבוי אימפריאליסטי כדי להתקיים — תחילה בריטי ובהמשך אמריקאי — עיצבה את המפעל ההתנחלותי היהודי כמעוז של ריאקציה אימפריאליסטית, הפונה נגד יתר ארצות המזרח התיכון.

מאז לידתה, הציונות שימשה מענה לאומני־ריאקציונרי לדיכוי היהודים, מענה שנשען על נישול וגירוש העם הפלסטיני ממולדתו. הציונים עלו לפלסטין תחת הדגלים של "כיבוש העבודה" ו"כיבוש הקרקע," מתוך ידיעה ברורה שהמשמעות היא דחיקת האוכלוסייה הערבית. הציונים מן הימין, שכונו בעבר "רוויזיוניסטים," היו עקביים במטרתם זו לאורך כל הדרך. הציונות הליברלית, שבעבר נקראה "סוציאליסטית" או ציונות סוציאליסטית/ציונות העבודה, הייתה מאז ומתמיד צבועה בנסיונה ליישב בין עקרונות ה"סוציאליזם" והדמוקרטיה הליברלית הנעלים ובין ההיגיון הג’נוסיידי של הפרויקט הציוני.

מטבע הדברים, ההתפשטות הציונית במחצית הראשונה של המאה ה־20 עוררה תגובה גוברת באוכלוסייה הערבית, שהתבטאה במרידות אלימות יותר ויותר. מתוך מאבקים אלה פיתחו הפלסטינים תודעה לאומית נפרדת מזו של האוכלוסייה הערבית בשאר האזור. במקור, מנהיגי המאבק הפלסטיני צמחו משכבות האליטות הערביות המסורתיות, שהאינטרסים שלהן אויימו ישירות על ידי הציונים. אולם שכבות אלו היו קשורות גם לבריטים, שהבטיחו את מעמדן המיוחס מעל ההמונים הערבים. מן האליטות המסורתיות המוקדמות ועד הלאומנים המודרניים, הנהגת התנועה הפלסטינית תמיד ייצגה את האינטרסים של שכבה עליונה – כזו שנאלצה להיאבק בציונות, אך בשל מעמדה המעמדי לא הייתה יכולה להביס באמת את האימפריאליזם והציונות.

הניצול האכזרי של הפלסטינים, בצד עמידתם העיקשת וההרואית, הפך אותם לכוח החלוץ במאבק נגד האימפריאליזם במזרח התיכון. אך מנגד, ההמונים הערבים, הטורקים והאיראנים מפוצלים ומופרדים למדינות יריבות, הנשלטות בידי מלכים, אנשי דת ורודנים המעדיפים לשמור על כוחם ומעמדם מאשר להיאבק בציונות ובאימפריאליזם. הבעיה ההיסטורית של תנועת השחרור הפלסטינית הייתה חיפוש אחר תמיכה בשכבות העליונות הללו במקום לאחד את כל מעמד העובדים במזרח התיכון למאבק מול שליטיו והאדונים האימפריאליסטיים. בעיה זו טבועה בלאומנות, שרואה את העולם דרך פריזמה של יריבויות לאומיות בלבד. כך, הלאומנים הפלסטינים יכולים לדמיין רק מאבק נגד האומה הישראלית כולה – מאבק שאין ביכולתם לנצח בו; הישענות על משטרים ערביים שאין לסמוך עליהם; ותמרון בין המעצמות הגדולות, הנהנות ישירות מן הדיכוי הפלסטיני.

בלב הסוגייה הפלסטינית עומדת העובדה ששני עמים תובעים לעצמם את אותה הטריטוריה, ולשניהם אין חלופה אחרת. את העוול ההיסטורי שנגרם לפלסטינים לא ניתן לתקן באמצעות הקמת מדינת שארית פלסטינית, שמוקמת על שבריר מארץ פלסטין ההיסטורית וחיה תחת איום מתמיד מצד המדינה הציונית החזקה ממנה לאין שיעור. ואף לא ניתן להשיגן באמצעות עימות עם כל האומה הישראלית, אשר ודאי תילחם על קיומה הלאומי עד חורמה. הדרך היחידה היא פירוק המדינה הציונית מבפנים, באמצעות ניתוק הזיקה בין ההמונים העובדים לבין המפעל הציוני. הבסיס לעשיית מעשה זה מצוי באינטרסים המעמדיים של הפועלים בישראל, שגם הם מנוצלים בידי השליטים הציונים, ותנאי חייהם מתדרדרים בשל דיכוי הפלסטינים ותפקידם ככלי משחק בידי האימפריאליזם האזורי. שחרור מעמד הפועלים הישראלי כרוך בשחרור הלאומי של פלסטין. כפי שכתב אנגלס: שום אומה אינה יכולה להיות חופשית אם היא מדכאת אומה אחרת.

בלב הסוגיה הפלסטינית מונחת בעיה לאומית, אך אחת שאי אפשר לפתור במסגרת לאומית גרידא. כל התקדמות לעבר חירות לפלסטינים נתקלת בסדר החברתי-קפיטליסטי של המזרח התיכון כולו. מכאן נובע מאליו שמאבק השחרור הפלסטיני זקוק להנהגה מהפכנית שתאחד את המאבק הלאומי עם השחרור החברתי של מעמד הפועלים באזור כולו. במילים אחרות – התוכנית הטרוצקיסטית של "מהפכה מתמדת". מתוך גישה זו נבקש לבחון את דרכה ואת פועלה של התנועה המרקסיסטית בסוגיה הפלסטינית.

הסוגייה היהודית: קומוניזם לעומת ציונות

בתנועה המרקסיסטית קיים בסיס מוצק’’ בדיון הן בסוגיה הלאומית והן בסוגיה היהודית. בשנות מלחמת העולם השנייה הציע הטרוצקיסט הבלגי אברם ליאון ניתוח מטריאליסטי לדיכוי היהודים, בספרו השאלה היהודית: פרשנות מרקסיסטית (ניו יורק: הוצאת פאת’פיינדר, 1970). הוא הסביר כי בתקופה הפיאודלית מילאו היהודים תפקיד כלכלי מיוחד כמלווים בריבית – תפקיד שאיבד את נחיצותו עם עליית הקפיטליזם. במערב אירופה, המהפכות הבורגניות פתחו את שערי הגטאות, וההתבוללות היהודית נראתה כעובדה מוגמרת.

אך במזרח אירופה, כאשר התמוטטות החברה הפיאודלית גזלה מן היהודים את הבסיס החומרי לקיומם, לא היה תיעוש נרחב שיאפשר למיליונים הללו, שהפכו עתה למתווכים מיותרים, להשתלב במעמד הפרולטריון. במיוחד בתחום המושב, האזור המערבי של האימפריה הרוסית, חיי היהודים פירושם היו חיי עוני בשטעטלעך ופוגרומים תכופים. חלק קטן מן האוכלוסייה היהודית נעשה קפיטליסטי או פרולטרי; חלק גדול יותר היגר, ובכך שבר את הנטייה להתבוללות במדינות המערב. החלק הגדול מכל נשאר בתנאים עלובים של סוחרים זעירים, "שנחנקים בין הלסתות של שני משטרים: הפיאודליזם והקפיטליזם, שכל אחד מהם מזין את הרקבון של השני," כפי שכתב ליאון.

מהפכת הבולשביקים בשנת 1917 שחררה את יהודי האימפריה הרוסית, והובילה רבים מהם אל דגל הקומוניזם והרחק מן הציונות. הם ראו את עתידם בהרס הסדר הכלכלי הישן שלא היה בו מקום עבורם, ובהקמת חברה חדשה, סוציאליסטית. הקומוניזם והציונות עמדו מטבעם זה כנגד זה, והאינטרנציונל הקומוניסטי המוקדם נלחם בהשפעתה של הציונות. כפי שהסבירו ה"תזות על השאלה הלאומית והקולוניאלית" בקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1920:

הסוגייה הפלסטינית היא דוגמה בוטה לאימפריאליזם של מעצמות ההסכמה ולשיתוף הפעולה של הבורגנות המקומית במרמה נגד מעמדות העובדים של עם מדוכא. במסווה של הקמת מדינה יהודית בפלסטין, הציונות בפועל מוסרת את מעמד הפועלים הערבי בפלסטין, מקום בו היהודים העובדים הם מיעוט קטן, לניצולה של בריטניה."

בתגובה לבקשה של פועלי ציון להצטרף אל האינטרנציונל הקומוניסטי, כתב הוועד המבצע של האינארנציונל במכתב מאוגוסט 1921 כי: "ישנן מגמות בתוך תנועתכם שהן מעיקרן בלתי־מתיישבות עם אלו של האינטרנציונל הקומוניסטי" המכתב לא הסכים עם הטענה לפיה התיישבות יהודית בפלסטין תהיה משחררת והדגיש ש: "החיסול המוחלט של אידיאולוגיה שכזו הוא התנאי החשוב ביותר שאנו חשים מחויבות להעמיד." (עלון הוועד המבצע של האינטרנציונל הקומוניסטי, מס’ 2, 20 בספטמבר 1921).

בנוסף לכך, דרש האינטרנציונאל כי פועלי ציון יתנגדו להגירת יהודים לפלסטין וישנו את שמם למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, על מנת להראות כי כוונתם לייצג לא רק את הפועלים היהודים, אלא גם את העובדים הערבים. משהתנגדה רוב תנועת פועלי ציון לדרישות הללו, האינטרנציונל הגיב באמירה כי היה מוכן לעשות ויתורים גדולים בתחום התעמולה והארגון "כדי לאפשר את התפתחות הקומוניזם אפילו בקרב החלקים הנחשלים ביותר של הפרולטריון היהודי." "מאז דחיית התנאים", המשיכה התבטאותם, "היחסים בין הקומוניסטים לבין פועלי ציון התאפיינו בעוינות גמורה." ("אל הקומוניסטים בכל הארצות! אל הפרולטריון היהודי!", אינטרנשיונל פרס קוררספונדנס, הראשון באוגוסט 1922).

המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (מק"פ): בין ציונות ללאומיות ערבית

כאשר המק"פ התקבלה לאינטרנציונל בשנת1924 , הסטליניסטים כבר תפסו את השלטון הפוליטי בברית־המועצות והאינטרנציונל החל לשקוע בתהליך של התנוונות. מארגון שנועד לשמש מכשיר למהפכה עולמית, הפך האינטרנציונל לזרוע של מדיניות החוץ הסטליניסטית, הנשענת על השקפה ריאקציונרית: בניית סוציאליזם במדינה אחת תוך קיום שליו לצד האימפריאליזם. לכן, התערבויות האינטרנציונל בענייני המפלגה הפלסטינית לא נבעו מהצורך לבנות מפלגה מהפכנית אמיתית.

עם היווסדה, המק"פ התנגדה באופן רשמי לציונות, אך הנתק היה חלקי. המפלגה צמחה מתוך האגף השמאלני של פועלי ציון, וחבריה המשיכו להזדהות עם הציונות השמאלנית. רוב חבריה היו מתיישבים יהודים שהגיעו לפלסטין ללא ידע מוקדם על המקום וכמעט בלי מודעות לאנשים שחיו בה. השורות במפלגה התחלפו תדיר, רבים עזבו את פלסטין כליל ופנו אל הקומוניזם – כדרך בריחה מ"הגיהנום הציוני".

המפלגה הקומוניסטית הערבית אמנם חיפשה דרך לאחד בין ערבים ליהודים, אך לא התנגדה מפורשות לציונות. לדוגמה, בכרוז האחד במאי 1921 שהפיצה קודמתה של המפלגה, נקראו הפועלים הערבים להצטרף להפגנה הקומוניסטית, ונכתב בו כי הפועלים היהודים באו לפלסטין כבעלי־ברית למאבק משותף נגד הקפיטליסטים היהודים והערבים כאחד. כמובן שבמצב שבו הציונים דחקו את האיכרים הערבים מאדמותיהם ואת הפועלים הערבים ממקומות עבודתם, הדברים נפלו על אוזניים ערלות. בפועל השתמע מגישת המפלגה שעל ההמונים הערבים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות הלגיטימיות כתנאי מוקדם לאחדות. המאבק בציונות הוסט הצידה לטובת "אחדות" נגד המעסיקים.

העמדה הזו עמדה בניגוד חריף לתפיסתו של לנין בסוגיית הלאומים. לנין כתב בחיבורו המהפכה הסוציאליסטית וזכות העמים להגדרה עצמית (ינואר–פברואר של שנת 1916):

"הפרולטריון של מדכאי העמים אל להם להסתפק בסיסמאות כלליות ושחוקות נגד סיפוחים ובעד שוויון כללי של העמים — סיסמאות שכל בורגני פציפיסט יחזור עליהן. על הפרולטריון לדרוש בפירוש חירות לפירוד מדיני עבור אותם המושבות והעמים אשר מדוכאים בידי עמם־הם. אחרת, האינטרנציונליזם של הפרולטריון לא יהיה אלא מילים ריקות; לא יתאפשרו לא אמון ולא סולידריות מעמדית בין פועלי העמים המדוכאים והעמים המדכאים".

גם אם בפלסטין לא עמדה על הפרק שאלת היפרדות מדינית, עמדתו של לנין נותרה תקפה לחלוטין. חובתם המרכזית של הקומוניסטים היהודים בארץ הייתה ונשארה בראש ובראשונה התנגדות לדיכויו הלאומי של העם הפלסטיני. רק על יסוד זה אפשר בכלל לפתוח שיח על אחדות בין המעמדות העובדים.

דווקא את הלקח הזה דוחים היום הרבה קומוניסטים-לכאורה, כאשר הם משמיעים קריאות לאחדות שאינן מבוססות על שחרור המדוכאים. ארגון המאבק הפועלי (Lutte Ouvrière , LO) ידוע לשמצה בעניין זה. חברי הארגון צועדים בגאווה ברחובות פריז תחת כרזות שעליהן כתוב: "נגד האימפריאליזם ותמרוניו, נגד נתניהו וחמאס, פרולטרים מצרפת, פלסטין וישראל – התאחדו!" אלא שאחדות אמיתית יכולה להתממש רק באמצעות השחרור הלאומי הפלסטיני – יעד שהארגון דוחה. לא פלא שהוא גם מציג באור מחמיא את ימיה הראשונים של המק"פ.

מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים התערב האינטרנציונל הקומוניסטי כדי לכפות על המק"פ להפנות את פעילותה כלפי הרוב הערבי.עצם המהלך היה מוצדק, אך הסטליניסטים יישמו אותו באמצעים בירוקרטיים ולשם מטרות רפורמיסטיות. בסופו של דבר דרש האינטרנציונל מחברי המפלגה להירשם מחדש תוך התחייבות מפורשת לתמוך בערביזציה שלה, ורוב ההנהגה היהודית הוחלפה בהנהגה ערבית. במישור הפוליטי נעה המפלגה בין התקפות גורפות על ההנהגה הלאומנית הערבית, שאותה הגדירה כ"כלי בידי הריאקציה ותו לא", לבין פיוס מלא עם אותם מנהיגים עצמם (כך על פי יואל בינן, המק"פ, 1919 – 1948, דו״חות MERIP, מרץ 1977).

שינויים אלה במפלגה התרחשו במקביל לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, שהביאה לגל עצום של מהגרים יהודים מגרמניה לפלסטין. בין השנים 1933–1936 הגיעו לפלסטין למעלה ממאה ושלושים אלף יהודים, והיישוב – הגוף הכללי של המתיישבים היהודים – גדל בכשמונים אחוזים. התפתחויות אלו הביאו את המתחים בין יהודים לערבים לשיא חדש, שהתפרץ במרד הערבי הגדול בשנים 1936 עד 1939: התקוממות רחבה שהחלה כהפגנות ומרידות פלאחים והובילה לשביתה כללית ומאבק מזוין.

הקומוניסטים הפלסטינים תמכו בהנהגת המרד, ובשלב הראשון אף התייצבו לצד המופתי של ירושלים, אמין אל־חוסייני, שהפך למנהיג המרד. המק"פ היללה אותו כמי ש*"נמנה על האגף האנטי־אימפריאליסטי הקיצוני ביותר של התנועה הלאומית"* (על פי ציטוט אצל ע'סאן כנפאני, המרד בפלסטין, 1936 – 1939, ניו יורק: הוועד למען פלסטין דמוקרטית, 1972). לומר שזה היה ייפוי־מציאות הוא לשון המעטה. אל־חוסייני היה בן למשפחת בעלי אדמות עשירה, שמונה לתפקידו בשנת 1921 בידי הנציב העליון הבריטי, שראה בו דמות חיונית לשמירת היציבות בפלסטין. על אף נאמנותו לבריטניה, ראה בציונות איום על מעמד האדונים הערבים שאליהם השתייך וזה היה מה שהניע את הנהגתו הראשונית במרד. אלא שעם התפתחות התנועה, החלו הפועלים והאיכרים המורדים לאיים על האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים, המעמד שאליו השתייך. כתוצאה מכך, בשנת 1936 חתם על עסקה עם הבריטים שסיימה את השביתה הכללית, ואף סייע להם לדכא את השלב הראשון של המרד הערבי.

ברור שהיה נכון מצד המק"פ לתמוך במרד ואף להילחם כתף אל כתף עם המופתי. הבעיה הייתה היעדר ביקורת: המפלגה לא חשפה בפני ההמונים כיצד המופתי מעכב את המאבק, בין השאר דרך עידוד אנטישמיות שחסמה את הדרך לגיוס פועלים יהודים. במקום לעמוד מנגד ולחשוף את חולשותיו, היא נתנה לו גיבוי – עד כדי כך שהוא הוביל את התנועה לתבוסה, ובמקביל פיקח בפועל על רציחתם של קומוניסטים. בספר המק"פ, 1919 – 1948, מראה ביינן כי ההתמוססות של המפלגה בתוך התנועה הלאומית הגיעה עד כדי דרישה מחבריה היהודים להשתתף בפעולות טרור נגד הקהילה היהודית.

אין זה מפתיע שמדיניות המק"פ לא זכתה לפופולריות בקרב בסיסה היהודי והביאה להתפוררות האחדות הפנימית. כביטוי להעמקת הפילוגים הלאומיים בתוך המפלגה, יצר הוועד המרכזי של המפלגה מסגרת חדשה בשם המדור היהודי. מדור זה ביקר את התמיכה המוגזמת במרד הערבי והסתגל יותר ויותר לציונות. משום שהם זיהו בתוך הציונות "חוגים מתקדמים", קראו חברי המדור להקמת חזית עממית עם קבוצות ומפלגות ציוניות. בסופו של דבר דרש הוועד המרכזי, שהיה בשליטה ערבית, את פירוק המדור היהודי. דרישה זו נתקלה בהתנגדות והובילה לפילוג.

דיכוי המרד של השנים 1936-1939 חיזק את הבסיס הצבאי והכלכלי שעליו קמה בהמשך המדינה הציונית. האימפריאליזם הבריטי השתמש ב"הגנה", מיליציה ציונית שמנתה למעלה מעשרת אלפים לוחמים, כדי לדכא את ההתקוממות. כמעט עשרה אחוזים מן הגברים הפלסטינים נפגעו – נהרגו, נפצעו, נכלאו או הוגלו – ובתוכם המופתי ורוב ההנהגה הלאומית. במקביל נבנתה רשת דרכים בין המושבות הציוניות המרכזיות, שהפכה בהמשך לחלק בסיסי בתשתית הכלכלה הציונית. נסלל הכביש הראשי מחיפה לתל אביב, הורחב והועמק נמל חיפה, ובתל אביב הוקם נמל חדש שהביא לדעיכתו של נמל יפו הערבי. נוסף על כך, קיבלו הציונים מונופול על חוזי אספקה לגדודים הבריטים שהחלו להגיע בהמוניהם לפלסטין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

העימות החדש האיץ את דרכה הקטסטרופלית של המק"פ, במיוחד כאשר – לפי פקודות סטאלין – היא דרשה מפלסטינים ויהודים כאחד להצטרף לבריטים במלחמה ה"דמוקרטית" נגד גרמניה הפשיסטית. במאמר פולמוסי שנכתב סמוך לפרוץ המלחמה נגד קבוצת הטרוצקיסטים הקטנה בפלסטין, עמד ליאון טרוצקי על חשיבות ההתנגדות לשני המחנות האימפריאליסטיים גם יחד. הוא כתב:

"האם יש לוותר על תבוסתנות מהפכנית ביחס למדינות שאינן פשיסטיות? כאן מצויה ליבת השאלה; על סוגיה זו עומד או נופל האינטרנציונליזם המהפכני. למשל, האם שלוש מאות ושישים מיליון ההודים צריכים לוותר על כל ניסיון לנצל את המלחמה לשחרורם? התקוממות ההודים בעיצומה של מלחמה תסייע ללא ספק להביס את בריטניה. יתר על כן, במקרה של התקוממות הודית... האם על הפועלים הבריטים לתמוך בהם? או להפך – האם חובתם להשתיק את ההודים ולהרדימם, למען ניצחון המאבק של האימפריאליזם הבריטי 'נגד הפשיזם'? איזו דרך לנו?"

דבר זה נגע בדיוק בבעיה שפילגה את המק"פ. אכן, התמיכה באימפריאליזם הבריטי לא זכתה לפופולריות בקרב חבריה הערבים. אף כי הם לא בהכרח התנגדו לתמיכת הסטליניסטים באימפריאליזם הבריטי במלחמה, הם לא יכלו להשלים עם גיוס ערבים לצבא הבריטי השנוא. בתוך כמה שנים, חילוקי דעות אלה והעמקת הפילוגים הלאומיים דחפו את החברים הערבים לפרוש מן המפלגה ולהקים ארגון שמאלני חדש בשם הליגה לשחרור לאומי. המפלגה נותרה שוב מצומצמת לחבריה היהודים. מהלך הכניעה האחרון הזה הכין את הקרקע לבגידה הגדולה ביותר של המפלגה: תמיכתה בישראל בזמן הנכבה.

תמיכה בנכבה: הבגידה הגדולה של סטאלין

בסיום מלחמת העולם השנייה התמוטטה האימפריה הבריטית תחת כובד המאמץ המלחמתי והקשיים הכרוכים בשמירה על האימפריה הקולוניאלית. כתוצאה מכך החלה בריטניה לסגת מפלסטין והעבירה את הסמכות לאו"ם. בשנת 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו״ם תוכנית חלוקה שחילקה את פלסטין בין מדינה ערבית למדינה יהודית. למדינה היהודית הוקצו שטחים נרחבים, שחלקם הגדול היה מאוכלס ברוב ערבי.

עבור הציונים לא היה בכך די. מיד לאחר הצבעה באו״ם על חלוקת פלסטין, פתחו הציונים במתקפה שסופה היה עקירתם של למעלה משבע מאות אלף פלסטינים וכיבוש 78% מפלסטין ההיסטורית. ערים שלמות התרוקנו מפלסטינים, ומטעיהם, תעשייתם, דרכי התחבורה, מפעליהם, בתיהם ורכושם הופקעו. טיהור אתני עצום זה, שממנו נולדה המדינה הציונית, כונה בפי הפלסטינים הנכבה – האסון.

המתקפה הציונית הראשונית הדהדה בכל רחבי העולם הערבי. בספרו מלחמת מאה השנים בפלסטין, מתאר רשיד ח’אלידי את הטרגדיה המתרחשת:

"בשלב הראשון של הנכבה, לפני ה15 במאי 1948, נוצר דפוס של טיהור אתני שהוביל לגירוש ולעזיבה מבוהלת של כשלוש מאות אלף פלסטינים בסך הכול, ולחורבנם של מרכזים כלכליים, פוליטיים, אזרחיים ותרבותיים חשובים של הרוב הערבי. השלב השני בא אחרי ה15 במאי, כאשר הצבא הישראלי החדש הביס את הצבאות הערביים שנכנסו למלחמה. בהחליטן באיחור להתערב צבאית, פעלו הממשלות הערביות תחת לחץ כבד מצד הציבור הערבי, שנחרד עמוקות מנפילת ערי פלסטין וכפריה בזה אחר זה ומבואם של גלים של פליטים מרוששים אל ערי הבירה השכנות."

כפי שמתאר ח’אלידי, הליגה הערבית – שכללה בעיקר את מצרים, עבר הירדן, עיראק וסוריה – התערבה במלחמה נגד ישראל. מלך עבר הירדן, עבדאללה הראשון, מילא תפקיד מרכזי בעימות זה. בתחילה קשר קשרים עם הבריטים והציונים כדי למנוע את לידתה של מדינה פלסטינית עצמאית ולספח שטחים לעצמו, אך בהמשך נדחק לעימות ישיר עם ישראל והפך לכוח הצבאי העיקרי של הקואליציה. בגידתו הייתה גורם משמעותי במפלת הברית, מפלה שהכריעה את גורל הפלסטינים. לאחר שתיאם תחילה עם הבריטים והציונים כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולספח חלק משטחה, הוא נאלץ בסופו של דבר להיכנס לקרב מול ישראל והיה הכוח הצבאי המשמעותי ביותר של הקואליציה. תפקידו הבוגדני תרם רבות לתבוסת הקואליציה שחתמה את גורלם של הפלסטינים.

עם זאת, המלך עבדאללה מעולם לא הציג את עצמו כמהפכן מרקסיסטי. לעומתו, יוסף סטאלין בגד במאבק הפלסטיני בשם הקומוניזם והברית הסובייטית. דווקא סטאלין, יחד עם הנשיא האמריקאי טרומן, דחף לאישור החלטת החלוקה באו״ם. ברית המועצות גם הייתה המדינה הראשונה שהכירה רשמית במדינת ישראל. אבא אבן, לימים שר החוץ של ישראל, אמר כי ההכרה הסובייטית העניקה "הזדמנות מופלאה; בן רגע כל מה שתכננו בנוגע לדיון באו״ם השתנה לחלוטין." מעבר לבגידה הדיפלומטית, בין 1948-1949 סיפק הגוש הסובייטי נשק ל"הגנה" דרך צ׳כוסלובקיה, ובכך העניק ציוד חיוני למיליציות הציוניות בעודן זורעות חורבן בערים ובכפרים פלסטיניים.

תמיכת ברית המועצות בנכבה הייתה בגידה בקנה מידה היסטורי, במיוחד משום שברית המועצות נחשבה ברחבי העולם כמובילה של מעמד הפועלים ושל המהפכה האנטי־קולוניאלית. אין פלא שמפלגות קומוניסטיות שונות וארגונים סטליניסטיים הלוקחים חלק בהפגנות למען פלסטין מעדיפים להסתיר או להכחיש את הפרק הזה. כך למשל, המפלגה הקומוניסטית היוונית מציגה גרסה מטשטשת וטוענת כי "הטבח ביהודים בידי הנאצים והאנטישמיות שטופחה בידי המעמדות הבורגניים לפני מלחמת העולם השנייה במדינות קפיטליסטיות רבות הובילו לכך שברית המועצות ותנועת הפועלים הבינלאומית קיבלו את הקמת מדינת ישראל לצד מדינת פלסטין." ("תשובות קצרות לשאלות אידיאולוגיות־פוליטיות עכשוויות בנוגע להתקפה ולטבח של ישראל נגד העם הפלסטיני ברצועת עזה", ה20 בנובמבר 2023).

טרוצקיסטים על הנכבה: ציונות וצנטריזם

לצד המפלגה הקומוניסטית, היה בפלסטין גרעין מצומצם של טרוצקיסטים. הם באו בעיקר מרקע ציוני שממנו לא נפרדו לגמרי, והיו מאוגדים בליגה הקומוניסטית המהפכנית (RCL). בסוף שנות השלושים טוני קליף, מנהיגה של הליגה, היה בן למשפחה ציונית בולטת בפלסטין תחת שלטון בריטניה, ובנעוריו הצטרף לארגון ציוני־סוציאליסטי. בשנות החמישים כבר חי קליף בבריטניה ותמך בהתלהבות בלאומיות הערבית בתפקידו כמנהיג קבוצת "הסקירה הסוציאליסטית", שהיוותה את הגרעין שממנו צמחה המפלגה הסוציאליסטית של הפועלים. אולם בשנת 1938 שינה קליף את התבטאויותיו בנושא: "ברור שהבריטים יודעים היטב כיצד לנצל את הצרכים היסודיים של הפועל היהודי, כלומר הגירה והתיישבות, שאין בהם סתירה לצרכים האמיתיים של ההמונים הערבים" ("מדיניות בריטניה בפלסטין", בכתב העת הניו אינטרנשיונל, אוקטובר 1938, הדגשה שלנו). מיותר לומר כי ההגירה ההמונית של יהודים לפלסטין והתיישבותם סתרו בפועל את הצרכים האמיתיים של ההמונים הערביים. הדברים נכתבו בעיצומו של המרד הערבי הגדול נגד ההתיישבות הקולוניאלית של הציונים, והיו לפיכך חמורים במיוחד.

בתוך התנועה הטרוצקיסטית לא שררה תמימות דעים בעניין זה. קליף עורר התנגדות חריפה מצד הטרוצקיסטים הדרום־אפריקאים, שטענו:

מבקרי הציונות המתנצלים מן ‘השמאל,’ אותם סוציאליסטים וקומוניסטים לכאורה, האוהבים להרבות בדיבורים על מרקס ועל דיאלקטיקה, אך הסוציאליזם אצלם שטחי בלבד– מזדעזעים מהעובדה שחמתם של הערבים מופנית לא רק כלפי האימפריאליזם הבריטי, אלא גם כלפי היהודים בפלסטין. ליברלים אלה אינם מסוגלים להבין מדוע, כאשר הערבים ניצבים מול חזית ציונית מאוחדת של בורגנות ועבודה, חזית עוינת המתייצבת לצד אויבם – האימפריאליזם הבריטי – ותומכת בו, מגיעים הערבים למסקנה שכל היהודים בפלסטין הם ציונים ולכן אויביהם. מסקנה זו ודאי שגויה, אולם היכן הם הסימנים שיוכיחו לערבים אחרת?"

זו הייתה ביקורת נבואית, אך היא מעולם לא אומצה בתוכניות ובמעשים של הטרוצקיסטים בפלסטין.

הקשיים של התנועה הטרוצקיסטית הבינלאומית לפתח תוכנית נכונה בנוגע לסוגיית פלסטין נבעו במידה רבה מחורבנה בתקופת מלחמת העולם. טרוצקי עצמו נרצח בשנת 1940 בהוראת סטאלין, ורבים מהפעילים המנוסים ביותר של האינטרנציונל הרביעי, כדוגמת אברם ליאון, מצאו את מותם בידי הסטאליניסטים או הנאצים. התנועה הטרוצקיסטית יצאה מן המלחמה חלשה ומבולבלת לנוכח השינויים העמוקים שהתחוללו בעולם. בנוגע לפלסטין ולסוגיה היהודית, תנועה מוחלשת זו נתונה הייתה ללחצים כבדים לפיוס עם הציונות בעקבות השואה, כאשר מאות אלפי ניצולים שלא הורשו להגר למדינות האימפריאליסטיות נשארו במחנות עקורים. לחצים אלה הוחרפו נוכח העובדה שהסטאליניסטים, הסוציאל־דמוקרטים ורוב תנועת הפועלים בארצות הברית ובאירופה תמכו בהקמת ישראל.

הבלבול של הטרוצקיסטים בא לידי ביטוי במסמך "טיוטת התזות לשאלת היהודים כיום" משנת 1947, שנכתבה בידי ארנסט מנדל, מנהיג האינטרנציונל הרביעי. התזות כללו נקודות רבות נכונות, ובהן:

"על האינטרנציונל הרביעי לעשות כל מאמץ לשכנע את הפליטים היהודים להימנע מהגירה לפלסטין; עליו לחתור, כחלק מתנועת סולידריות עולמית, לפתיחת שערי מדינות אחרות בפניהם, ולהתריע כי פלסטין היא עבורם מלכודת איומה; ובתעמולה המוחשית שלו בסוגיית ההגירה עליו להתחיל מהכרה בריבונות האוכלוסייה הערבית."

עם זאת, התזות תיארו את הקמתה של מדינה ציונית כאוטופיה, אף שבפועל יסודותיה הצבאיים והכלכליים של ישראל כבר הונחו. הן אף קראו להמונים הערבים להשתמש בהתקפות נגד הבריטים כדי "להעלות באופן מוחשי שאלה לגבי נסיגת הכוחות הבריטיים." אולם אותן התקפות בוצעו בידי המיליציה הציונית הקיצונית אצ״ל, במחאה על מגבלות ההגירה היהודית! התזות הכחישו כי בפועל הבריטים כבר היו במגמת נסיגה מפלסטין, ושהטרור הציוני היה שלב מקדים לעקירה ההמונית של הפלסטינים.

באשר לנכבה עצמה, הכניעה הבוטה ביותר לציונות באה ממפלגת הפועלים של מקס שכטמן (WP) בארצות הברית. מפלגה זו תמכה בהקמת ישראל, בטענה שהמלחמה שלה נגד הארצות הערביות היא מלחמת שחרור לאומית. בשבחים על הכרזת העצמאות של ישראל, גינו אנשי המפלגה את התערבות המדינות הערביות:

"כמה מן הממלכות והשושלות הריאקציוניות והנחשלות ביותר בעולם, המדכאים החצי־פיאודליים של העם הערבי, פתחו בהסתערות ריאקציונית שפלשה להגנות (ישראל) ואיימה על עצמאותה."

"פלישה זו נועדה לדבר אחד בלבד – למנוע מן העם הישראלי את זכותו להגדרה עצמית."

הפוליטיקה הציונית הריאקציונית הזו נבעה ישירות מן הפילוג שהתרחש בשנת 1940, שבו נפרדה מפלגת הפועלים בארצות הברית מן מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הטרוצקיסטית. השסע נוצר כאשר שכטמן ומקורביו סירבו להגן על ברית־המועצות, והוא שיקף את הלחצים שהפעילה דעת הקהל הזעיר־בורגנית, ובמיוחד זו של החוגים הסוציאליסטיים היהודיים בניו יורק.

האינטרנציונל הרביעי, מצדו, לפחות התנגד לתוכנית החלוקה של פלסטין באו״ם. המפלגה הקומוניסטית המהפכנית הבריטית כתבה, למשל: "חלוקת פלסטין היא ריאקציונית מכל בחינה — לא ליהודים ולא להמונים הערבים יש מה להרוויח ממנה" (סוציאליסט אפיל, דצמבר 1947). בתורה, המפלגה הסוציאליסטית של הפועלים בארצות הברית פרסמה מאמר מערכת שקבע בצדק כי "היהודים אינם יכולים להקים מדינה על חשבון הזכויות הלאומיות של העמים הערבים. אין זו הגדרה עצמית אלא כיבוש שטחו של עם אחר" (דה מיליטנט,ה-31 במאי 1948, הדגשה שלנו).

אף על פי כן, במלחמה בין הציונים לליגה הערבית, האינטרנציונל הרביעי בחר שלא לעמוד לצד הערבים, והוקיע גם אותם וגם את הציונים כריאקציוניים באותה מידה. מאמר המערכת של המפלגה הסוציאליסטית של הפועלים קבע:

"שליטי ערב אינם נושאים מאבק מתקדם לשחרור לאומי ונגד האימפריאליזם. במלחמתם האנטי־יהודית הם מבקשים להסיט את המאבק נגד האימפריאליזם, ולהשתמש בשאיפות ההמונים הערבים לחירות לאומית כדי לדכא את ההתנגדות החברתית לשלטונם הרודני."

בליגה הקומוניסטית המהפכנית בפלסטין הובעה אותה עמדה במאמר מערכת שכותרתו "נגד הזרם", ובו נכתב: "אנו אומרים לפועלים היהודים והערבים: האויב מצוי במחנה שלכם עצמכם!" (האינטרנציונל הרביעי, מאי 1948).

זו הייתה טענה כוזבת מן היסוד. מלחמת 1948 הייתה מלחמה לאומית של התפשטות מצד הציונים נגד האוכלוסייה הפלסטינית הערבית. על אף אופיו הריאקציוני של המלך עבדאללה ושליטים ערביים אחרים, הם נלחמו בפועל נגד הטיהור האתני של הפלסטינים. לטעון שניצחון הליגה הערבית היה שקול לריאקציונריות של ניצחון ישראל – משמע לעוות את המציאות. עבור הפלסטינים, ניצחון ערבי היה מאפשר להם להישאר על אדמתם ההיסטורית. רק אם המלחמה הייתה הופכת בפועל למלחמת דיכוי נגד יהודים היה אופייה משתנה ונדרשת תגובה אחרת. התרחשות כזאת לא עמדה על הפרק בשום שלב.

אז כמו היום, יש הטוענים כי הקשרים בין הליגה הערבית לבין האימפריאליזם הבריטי מוכיחים ששני הצדדים במלחמה היו ריאקציוניים. נכון הוא שגם ישראל וגם הצד הערבי זכו, במובנים מסוימים, לתמיכת מעצמות אימפריאליסטיות שונות. אך זה היה גורם משני. המלחמה לא נסובה על שאיפות אימפריאליסטיות מתחרות באזור, אלא על גירוש הפלסטינים מאדמתם. מלחמת 1948 וכל המלחמות שבאו אחריה – 1967, 1973, 1982, – כולן היו מלחמות התפשטות ציוניות. העמדה היחידה הנכונה למרקסיסטים בסכסוכים אלו הייתה לתמוך בפלסטינים ובמאבק הערבי.

לנוכח הנכבה, סירובם של הטרוצקיסטים בשנת 1948 לנהוג כך, היה כניעה לציונות ובגידה מוחלטת. אף על פי כן, כמעט כל הטרוצקיסטים של היום מגוננים על כך כעל דוגמה שיש לחקות – ובכך הופכים כל התערבות מהפכנית לבלתי אפשרית: החל בארגוננו (עד כה) ועד האינטרנציונל הקומוניסטי המהפכני, שני הזרמים הבולשביקיים, הליגה למען האינטרנציונל הרביעי והפלג הטרוצקיסטי/קול השמאל. קול השמאל כתב: "אנו סבורים כי הטרוצקיסטים היהודים־פלסטינים בסוף שנות הארבעים החזיקו בראייה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך" ("הפארסה של ‘פתרון שתי המדינות’ והפרספקטיבה הסוציאליסטית לפלסטין",leftvoice.org בדצמבר ה-16, 2023). כיצד תבוסתנות בנכבה סייעה לפתור את הסכסוך – זו כבר סוגייה שעל קול השמאל להסביר.

הקו הירוק

הגבולות שנקבעו בעקבות ניצחון ישראל במלחמת 1948 נקראים הקו הירוק, והם הוכרו בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו״ם לאחר מלחמת 1967. החלטה זו הפכה לאבן יסוד בסכסוך הערבי־ישראלי, ושימשה בסיס להסכמי השלום של ישראל עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994), להסכמי אוסלו (1993) ולכל הדיונים על פתרון שתי המדינות. נאיף חוואתמה, מנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, תיאר נכונה את משמעות החלטה 242:

הסכמה להחלטה משמעה:

1."לגיטימציה לכיבוש ולאובדן השטח שנגרמו לעם הפלסטיני בשנת 1948."

2."חיסול תנועת ההתנגדות הפלסטינית לשם שמירת גבולות מדינת ישראל."

3."קיומה המתמשך של מדינה מרחיבת גבולות, המקושרת קשר הדוק לאימפריאליזם האמריקאי, מתוך אינטרס משותף של שני הצדדים שתמשיך לשמש מכשיר להתרחבות ולדיכוי תנועת השחרור הלאומי במזרח התיכון."

מכאן ברור שלא ניתן לדבר על שחרור פלסטיני המבוסס על הקו הירוק והחלטה 242 של מועצת של האו״ם. ואולם ליברלים פרו־פלסטינים כמו תנועת הBDS, ציונים ליברלים כמו נורמן פינקלשטיין וקבוצת גוש שלום, כמו גם רפורמיסטים כגון המפלגה הקומוניסטית היוונית, מציבים את הקו הירוק כגבולותיה הלגיטימיים של ישראל. מטרת הטיעון הזה היא ליצור הבחנה כוזבת בין האדמות שנגזלו מהפלסטינים במלחמת 1948 לבין אלו שנגזלו בהתרחבויות מאוחרות יותר. כך רק השטחים שנכבשו אחרי 1967 נחשבים "שטחים כבושים." קל לעשירים ציונים ליברלים בתל אביב לדבר בזלזול על היהודים העניים יותר החיים בגדה המערבית כ"מתנחלים." אך המציאות היא שכל מדינת ישראל היא מושבת מתנחלים שנבנתה על נישול הפלסטינים. שבע מאות אלף המתנחלים בגדה המערבית, שחלקם גרים שם כבר עשורים, אינם שונים באופן מהותי מאלו החיים בשאר חלקי ישראל.

מעבר לכך שהעמדה הזו גורמת לציונים ליברלים מתל אביב ועד ניו יורק להרגיש טוב עם עצמם, מטרתה היא לטפח את האשליה שניתן למצוא פתרון רפורמיסטי־חלקי לבעיה הפלסטינית: שהישראלים יתעשתו, יחזרו לקו הירוק ויתנו לפלסטינים להקים מדינת שארית. להאמין בכך פירושו לא להבין דבר על הפרויקט הציוני, שמגיניו יילחמו עד מוות על כל שעל "אדמה קדושה" שנגזלה מן הפלסטינים.

השמעת סיסמאות כמו "סיום הכיבוש" ו"צבא ומתנחלים ישראלים החוצה מן השטחים הכבושים" (כשהכוונה היא רק לשטחים שמעבר לקו הירוק) מקבלות בפועל את הלגיטימיות של ישראל. ברור שיש הכרח להיאבק צבאית בהתפשטות המתנחלים הפנאטים ובכיבוש בכללותו. אך להאמין שניתן לפתור את בעיית שבע מאות אלף המתנחלים בגדה המערבית בלי לפרק את מדינת ישראל עצמה – זוהי אשליה מסוכנת, שאותה יכולים הציונים לנצל כדי לכבול את התנועה הפלסטינית.

המסורת הספרטקיסטית

כאן עלינו להתייחס למורשת הבעייתית של הזרם שלנו בנושא פלסטין. הזרם המהפכני, שהיה אופוזיציה בתוך מפלגת הפועלים הסוציאליסטית והקים את ליגת הספרטקיסטים בשנות השישים, נוהל בידי פעילים שבאו מליגת הסוציאליסטים העצמאית של שכטמן. אף שניהלו מאבק נכון בניוון של המפלגה, הם הביאו עימם את המסורת השכטמניסטית בנוגע לפלסטין. זה נראה בבירור במאמר משנת 1968, שכותרתו "הסכסוך הערבי־ישראלי: הפנו את הרובים לצד השני" (הספרטסיסט, מספר 11, מרץ-אפריל 1968). המאמר לא רק תמך רטרואקטיבית בישראל במלחמת 1948, אלא אף תמך בתבוסת שני הצדדים במלחמת 1967, מלחמת ההתרחבות הציונית. המאמר דרש "חתימה על הסכם שלום על בסיס קווי שביתת הנשק מ־1949, ובכך הכרה ערבית בזכותה של אומה עברית להתקיים."

העמדה הפרו־ישראלית הזו השתנתה עם פרסום המאמר המכונן "לידתה של המדינה הציונית", חלק שתיים (וורקרס ואנגארד מספר 45, ה-24 במאי 1974), שבו אימץ הזרם הספרטקיסטי את הקו הפחות ריאקציוני במקצת של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית לגבי מלחמת 1948— תבוסתנות לשני הצדדים. באופן מגוחך, ההצדקה לשינוי לא הייתה שהעמדה הקודמת הייתה ציונית בגלוי, אלא שנחשף "חומר עובדתי חדש."

יתרה מזו, המאמר פיתח את מה שכונה תאוריית "העמים השלובים זה בזה", והכריז: "השאלה הדמוקרטית של זכות ההגדרה העצמית לכל אחד משני לאומים או עמים השזורים במרחב יכולה להיפתר בצדק רק במסגרת שלטון הפרולטריון". אכן, פתרון צודק לבעיה הפלסטינית דורש שלטון פרולטרי. אך המטרה האמיתית של התאוריה הייתה לבטל את הלגיטימיות של המאבק הפלסטיני לעצמאות, ולהציגו כאיום על זכות ההגדרה העצמית של הישראלים. במסגרת זו, הסתפק הזרם הספרטקיסטי בקריאות מופשטות לאחדות מעמדית, כשהוא מציע סיסמאות כגון: "לא יהודי נגד ערבי אלא מעמד נגד מעמד!". בשנים מאוחרות יותר, תעמולת הזרם גינתה בחריפות את הטרור הציוני, אך עדיין סירבה להציב את השחרור הלאומי הפלסטיני במרכז חזון מהפכני.

שאלת ההגדרה העצמית של ישראל היא תרגיל הטעיה. לישראלים כבר יש מדינה, ותכליתה למנוע מן הפלסטינים שתהיה להם מדינה משלהם. במציאות הנוכחית, סירוב להיאבק למען ההגדרה העצמית הפלסטינית בשם ההגדרה העצמית הישראלית פירושו בפועל הגנה על הסטטוס־קוו הציוני. השאלה האמיתית היא כיצד יוכלו הפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית באופן המתיישב עם המשך קיומה של אומה יהודית במזרח הקרוב. זה יכול לקרות רק במדינה דו־לאומית מאוחדת, שתוקם על בסיס תיקון העוול ההיסטורי שנעשה לפלסטינים ושבה לשני העמים יהיו זכויות דמוקרטיות שוות בשפה, בתרבות ובדת. מדינה כזו יכולה לקום רק באמצעות ריצוץ המדינה הציונית והפיכה מהפכנית כוללת בכל האזור.

אף כי האינטרנציונל הקומוניסטי כבר דחה בבירור את תאוריית "העמים השלובים זה בזה", הפסאודו־מרקסיסטית, ארגונים אחרים במסורת שלנו — הליגה למען האינטרנציונל הרביעי, הזרם הבולשביקי והזרם הבולשביקי הבינלאומי — מוסיפים לדבוק במורשת של כניעה לציונות.

לאומיות ערבית ותבוסת ששת הימים

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה פרצו ברחבי העולם מרידות אנטי־קולוניאליות, מוייטנאם ועד אלג׳יריה ואמריקה הלטינית. במצרים, הפיכת הקצינים החופשיים בשנת 1952 הדיחה את המלך פארוק, שמלך מטעם הבריטים, והעלתה לשלטון את הקולונל הלאומני הרדיקלי גמאל עבד אל־נאצר. השפעת התבוסה הערבית במלחמת 1948 דירבנה את נאצר לשחרר את מצרים מן האימפריאליזם ולבצע רפורמת מודרניזציה. הוא קידם את רעיון הלאומיות הערבית הכלל־אזורית, ודחף לאיחוד מדינות הליגה הערבית כדי לגרש את האימפריאליסטים והציונים מן האזור. בשנת 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ, נטל אותה מידי בריטניה וצרפת וחסם אותה בפני שיט ישראלי. צעד זה היה פופלרי מאוד במזרח התיכון וברחבי העולם השלישי. בתגובה, פלשה ישראל למצרים בשיתוף בריטניה וצרפת, אך תחת לחץ כבד מצד ארצות הברית והברית הסובייטית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת כעבור זמן קצר בתבוסה משפילה.

בחודש מאי של שנת 1967 סגר נאצר שוב את התעלה בפני כלי שיט ישראליים. ישראל הגיבה שוב ובמכת מנע אווירית השמידה כמעט את כל חיל האוויר המצרי. לאחר מכן פתחה במתקפה קרקעית בחצי האי סיני וברצועת עזה שהיו נתונים תחת שליטה מצרית. כך החלה מלחמה חדשה בין ישראל לליגה הערבית, שהסתיימה בתבוסה הרסנית נוספת לערבים. בסיומה של המלחמה הידועה כמלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן הסורית, את הגדה המערבית שהייתה מסופחת לירדן (כולל מזרח ירושלים) ואת רצועת עזה שהייתה בשליטה מצרית. כשלוש מאות אלף פלסטינים מתוך קרוב למיליון גורשו מן הגדה המערבית, גל עקירה נוסף שהותיר חותם ארוך טווח.

עד לנקודה זו תלו הלאומנים הפלסטינים את תקוותיהם במשטרים ערבים כדוגמת זה של נאצר שיקדמו את שחרורם. אולם התבוסה של 1967 הוכיחה באופן ברור כי ישראל, הנתמכת בידי מעצמות אימפריאליסטיות, עליונה לאין שיעור על הכוחות הערבים בלוחמה קונבנציונלית. בעקבות התבוסה, ובשל בגידתם המתמשכת של המשטרים הערבים, הסיקו הלאומנים הפלסטינים שעליהם להשתחרר מהתלות בפטרוניהם, והחריפו את אסטרטגיית לוחמת הגרילה שלהם בהשראת קובה ווייטנאם.

בהקשר זה הפך אש״ף בראשות יאסר ערפאת לכוח המרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. בהתאם לכיוון החדש, בשנת 1968 שינה ערפאת את האמנה הלאומית הפלסטינית והצהיר כי פעולת הקומנדו מהווה את גרעין מלחמת השחרור העממית הפלסטינית.

אש״ף עדיין נזקק לתמיכה מצד המשטרים הערבים, שאותה הבטיח באמצעות אימוץ עקרון ה״אי־התערבות״ — כלומר, התחייבות שלא לבקר את המשטרים. החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, שהושפעו מתפיסות מרקסיסטיות־לניניסטיות, מתחו ביקורת על הקו הפשרני הזה, אך חלקו את אסטרטגיית לוחמת הגרילה של אש"ף. בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים בוצעו שורת השתלטויות מזוינות, פיגועים וחטיפות, בהם גם חטיפת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972, אשר הסתיימה במותם.

הטרור האישי כאסטרטגיה נדחה תמיד בידי התנועה המרקסיסטית, אשר מבססת את השקפתה על גיוס ההמונים ממעמד הפועלים. אופיו של הסכסוך הפלסטיני משמעותו שהבחירה בדרך הגרילה נואשת ואף מזיקה. ראשית, בניגוד ל״רפובליקת בננות״ הנשענת על שחיתות אימפריאליסטית, ישראל נשענת על הכוח הצבאי של אומה שלמה.אם לוקחים עובדה זאת בחשבון, כמו גם את הסיוע האדיר שישראל מקבלת מהפטרונים האימפריאליסטיים שלה, אין סיכוי שהפלסטינים יצליחו לפרק את מדינת ישראל באמצעים צבאיים רגילים, ובוודאי לא באמצעות גרילה. שנית, פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, לרבות אלו של חמאס בשבעה באוקטובר, אינן מחלישות אלא מחזקות את המבצר הציוני ומלכדות את האוכלוסייה סביב שליטיה. שלישית, מטרתה של דרך הגרילה בפלסטין הייתה תמיד להפעיל לחץ על המשטרים הערביים או על המעצמות האימפריאליסטיות להתערב בשם הפלסטינים, מטרה חסרת תוחלת ואף הרסנית.

אין פירוש הדבר כי המרקסיסטים מתנגדים למאבקים מזוינים. להפך, ההתנגדות הצבאית — לרבות במסגרת חזיתות מאוחדות עם כוחות לאומניים — היא בעלת חשיבות מכרעת. אבל היא חייבת להשתלב באסטרטגיה מהפכנית רחבה יותר שמטרתה גם לגייס חלק מהחברה הישראלית, במיוחד את מעמד הפועלים. אין זה נובע מטעמים הומניטריים אלא מתוך צורך חיוני למען הסוגייה הפלסטינית. פשוט אין דרך אחרת מלבד פירוקה של ישראל מבפנים. גם אם ישראל הייתה מובסת באורח כלשהו באמצעים צבאיים בלבד, די להיזכר במצדה — כאשר היהודים הנצורים בידי הרומאים בחרו בהתאבדות המונית ולא בכניעה — כדי להבין עד כמה יהיו מוכנים הפנאטיים הציונים ללכת לנוכח איום קיומי חיצוני.

לאחר תבוסת 1967, רוב השמאל במערב עבר מתמיכה בציונות ליברלית להריע למאבק הלאומי הפלסטיני, ואף להצדיק את דרך הגרילה. הדבר מנע אפשרות למשוך את מיטב היסודות מקרב הלאומנים אל הקומוניזם. בסופו של דבר רבים מבני אותו דור של לוחמים אמיצים נטבחו בידי המוסד, ובהם גם ע׳סאן כנפאני, ממנהיגי החזית העממית לשחרור פלסטין, שנהרג בפיצוץ מכוניתו בשנת 1972.

היום, כמו אז, יש לדחות את שיטת הטרור האינדבידואלי. במקום לפייס את הלאומנים הפלסטינים, חובתם של המרקסיסטים היא לשכנע אותם לאמץ פרספקטיבה אינטרנציונליסטית של מעמד הפועלים. כפי שלנין ניסח במאמר שהוזכר:

"הסוציאליסטים של האומות המדוכאות חייבים להגן ולממש את האחדות המלאה והבלתי־מותנית, כולל האחדות הארגונית, של הפועלים מן האומה המדוכאת ושל הפועלים מן האומה המדכאת. בלי זה לא ניתן להבטיח מדיניות עצמאית של הפרולטריון וסולידריות מעמדית עם פרולטריונים בארצות אחרות, כנגד המזימות, הבגידות והתרמיות של הבורגנות. הבורגנות של האומות המדוכאות מנצלת תמיד את סיסמאות השחרור הלאומי כדי להוליך שולל את הפועלים."

הסוציאליסטים הישראלים, מצפן

הארגון הרדיקלי ביותר והאנטי־ציוני במובהק בשמאל הישראלי היה מצפן. הארגון נוסד בשנת 1962, וצמח אחרי 1967, כאשר טען שישראל הייתה מדינת מתיישבים קולוניאלית מראשיתה, ותבע הכרה בזכות ההגדרה העצמית לפלסטינים.מצפן גרסו כי "רק ההכרה בטבעה האמיתי של האידאולוגיה הציונית והניתוק המוחלט יאפשרו גיבוש עמדה אינטרנציונליסטית, שהיא הבסיס למאבק משותף של מהפכנים ישראלים ופלסטינים" ("הסלמה צבאית בתוך החברה הישראלית", מצפן, matzpen.org ה10 בפברואר, 1972). עם זאת, אנשיו לא סברו כי ניתן לנתק את מעמד הפועלים הישראלי מן הציונות.

"אף כי קיימים סכסוכי מעמד בתוך החברה הישראלית, הם מוגבלים בשל העובדה שהחברה בכללותה מסובסדת מן החוץ. מעמד מועדף זה קשור לתפקידה של ישראל באזור, וכל עוד תפקיד זה נמשך, אין כמעט סיכוי שסכסוכי המעמדות הפנימיים יקבלו אופי מהפכני. מאידך, פריצה מהפכנית בעולם הערבי תשנה מצב זה."

מצפן תפסו את עצמם כמי שממתינים למהפכה ערבית שתגיע מבחוץ. בנוסף, הם האמינו שרק צעירים ישראלים, סטודנטים ואנשי רוח לדוגמא, מסוגלים להינתק מהציונות, לא הפועלים. זו גישה זעיר־בורגנית, שמבוססת על רעיונות ״מתקדמים״ לא יציבים של שכבת ביניים, במקום על העובדים שיש להם אינטרס ממשי במהפכה. כך הפכה הקריאה שלהם ל״דה־ציוניזציה״ של ישראל לפנייה מוסרית אל המעמד הבינוני הנאור.

כיום, קבוצות כמו מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הבריטית משבחת את מצפן אך מאמצות את נקודת התורפה שלו. הן טוענות שמעמד הפועלים בישראל לעולם לא ייאבק למען מהפכה, בשונה מהפועל הממוצע בכל מקום אחר, משום שהוא נהנה מדיכוי הפלסטינים. הן מביאות את הדוגמא: "השכר הממוצע של פועלים ישראלים גבוה כמעט פי שניים מזה של פלסטינים." ("מהו תפקידו של מעמד הפועלים הישראלי?" ה16 בינואר, socialistworker.co.uk ).

זו אמנם אמת שלפועלים הישראלים יש מעמד מועדף באזור כתוצאה מהברית של ישראל עם האימפריאליזם האמריקאי. אך דיכוי הפלסטינים אינו משרת את האינטרסים המעמדיים של הפועלים הישראלים. תנאי החיים של ההמונים בישראל גרועים בהרבה מאשר בבריטניה, בארצות הברית או בגרמניה, כאשר בישראל שיעור העוני הוא השני בגובהו בעולם המפותח. תנאי החיים המדכאים – המיליטריזם של החברה, שלטון הריאקציה הדתית, דיכוי גזעי, והפערים החברתיים העצומים – הם כולם תולדה של דיכוי הפלסטינים. חבית הנפץ התיאוקרטית הזו של דיכוי מעמדי, אתני ומגדרי מוחזקת יחד בעיקר בידי האידאולוגיה הציונית. ישנו בסיס חומרי לגיוס מעמד הפועלים הישראלי למהפכה ולשחרור פלסטין, דבר המחייב ניתוק מוחלט מן הציונות.

דוגמה בולטת לכך היא קבוצת היהודים הערבים, המזרחים. יהודים אלה, שחיו בעבר ברחבי המזרח התיכון, נאלצו להגר לישראל בעקבות עליית האנטישמיות שלובתה על ידי המשטרים הערביים וכן בשל פרובוקציות ציוניות לאחר הנכבה. בישראל התייחסו אליהם כפי שהציונים התייחסו לערבים אחרים, כברברים נחשלים. כבר בשנות השבעים היוו המזרחים מחצית מאוכלוסיית היהודים בישראל. על אף שמעמדם היה גבוה מזה של האזרחים הפלסטינים בישראל, הם הושמו בתחתית החברה היהודית־ישראלית בידי המעמד השליט האשכנזי, נידונו לעבודות הגרועות ביותר ולתנאי מגורים מופרדים וקשים ביותר. מצב זה נותר נכון עד היום.

דווקא למזרחים יש אינטרס ממשי להצטרף למאבק הפלסטיני, שכן גם הם קרבנות של אותה מדינה ציונית ושל אותו שלטון אשכנזי. אלא שהשאיפה להשתלב בחברה הישראלית דוחפת רבים מהם לאמץ את העמדות הציוניות הקיצוניות ביותר. הסתירה הזו עומדת בלב בעיית המהפכה בישראל: השכבות הריאקציונריות מבחינה אידיאולוגית הן דווקא בעלות האינטרס החומרי החזק ביותר לשינוי, בעוד השכבות הליברליות – שאליהן פונה לרוב השמאל – קשורות למעשה באופן הדוק לשימור הסטטוס קוו.

הסדר העולמי הפוסט־סובייטי והתבוסה באוסלו

שנות השמונים היו תקופה של נסיגה ותבוסה למאבק הפלסטיני. מלחמת לבנון של 1982 הסתיימה באסון עבור אש״ף, וב־1987 דוכאה באכזריות האינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה ובגדה המערבית. התבוסות הצבאיות הלכו יד ביד עם בידוד הולך וגובר של אש״ף במציאות בינלאומית שהתאפיינה בתוקפנות אמריקאית גוברת ובנסיגה סובייטית. עם קריסת ברית המועצות בשנים 1991–1992 השתנה הסדר העולמי מן היסוד. שינוי זה עורר תפנית אידיאולוגית במאבק הפלסטיני: הנהגתו נעשתה שמרנית יותר ויותר, נמנעת ממאבק ונאחזת נואשות בכל עסקה אפשרית.

במרץ 1991 הכריז נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב: "הגיעה העת לשים קץ לסכסוך הערבי־ישראלי", ותיווך בשיחות השלום הראשונות שבהן השתתפו ישראל ופלסטין לצד מצרים, סוריה, ירדן ולבנון. יורשו, ביל קלינטון, הלך בעקבותיו והציג את עצמו כמביא השלום למזרח התיכון. היומרות הגבוהות הללו של האימפריאליזם האמריקאי שיקפו את רוח התקופה, שהתאפיינה בהגמוניה אמריקאית ובניצחון הליברליזם במלחמה הקרה. ארצות הברית יכלה להרשות לעצמה לצאת פרויקטים גרנדיוזיים ל‘שלום עלי אדמות’ במסגרת הפקס אמריקנה. כמובן, גרסתם לשלום הייתה המשך שיעבוד העם הפלסטיני וביסוס ביטחונה של ישראל.

בתחילת שנות התשעים,בחסות ארצות הברית, הולידו התהליכים הללו את הסכמי אוסלו. ההסכמים סימנו כניעה מהותית של אש״ף, שהכיר במדינה הציונית וביטל את אמנת אש״ף משנת 1968 שהגדירה את פלסטין כ"יחידה טריטוריאלית בלתי ניתנת לחלוקה." בנוסף לכך, אש״ף קיבל כי ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית יוותרו תחת שליטה ישראלית, והסכים להקים את הרשות הפלסטינית, אשר באמצעות שליטתה הביטחונית בשטחים הפלסטיניים תשמש כזרוע פיקוח ישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה. תחת מסווה של משא ומתן מתמשך, נותרה השליטה על משאבי המים בידי ישראל, והרשות הפלסטינית קיבלה על עצמה שלא תחזיק בסמכות על יחסי חוץ, ביטחון חיצוני או על ישראלים החיים בשטחים המנוהלים בידי הפלסטינים. הסכמי אוסלו הציעו מעין מדינת בנטוסטן ממוזערת – הבטחה גרוטסקית שאף היא לא קוימה.

תכליתם של הסכמי אוסלו הייתה לשכך את התנגדות הפלסטינים ולהקפיא את הסכסוך באמצעות הבטחת תקווה לפתרון שתי מדינות. הציונים ניצלו את כניעת אש״ף כדי להדק עוד ועוד את הלחץ על הפלסטינים, לצמצם בהדרגה את שטחיהם ולבצע מתקפות מתמשכות על עזה והגדה. תהליך זה הגיע לשיאו בחתימת הסכמי אברהם בשנת 2020 תחת ממשל טראמפ. הסכמי אברהם הניחו את הבסיס למדינות ערב לנרמל את יחסיהן עם ישראל באמצעות הכרה בריבונותה. ההסכמים הוצגו כניצחון לישראל, והבטיחו את דחיקת הסוגיה הפלסטינית לשולי ההיסטוריה.

אולם, הידוק המלקחיים על הפלסטינים לא יכול היה שלא לעורר תגובה. בגידתו הגלויה של אש״ף הובילה יותר ויותר פלסטינים לפנות לחמאס ולכוחות אסלאמיסטים אחרים, שהציעו עימות רדיקלי יותר עם ישראל. עימותים מזדמנים בין ישראל לחמאס במשך עשור הסתיימו במתקפה החזיתית על ישראל במבצע "מבול אל־אקצא" ב־7 באוקטובר 2023. מתקפה זו, יחד עם תגובתה הג׳נוסיידית של ישראל, ניפצה את הסטטוס־קוו באזור ותקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הסכמי אוסלו. החרפת העוצמה והאכזריות של הסכסוך מצטלבות עם התמוטטות ההגמוניה האמריקאית, המביאה עמה טלטלה גוברת בעולם. בתוך הקשר חדש זה על המהפכנים לגשת אל הצעדים הבאים במאבק למען חירות פלסטין.

נקודות מבט מרקסיסטיות כיום

בעוד שמתקפת החמאס ניפצה את הסטטוס קוו באזור, בשמאל המרקסיסטי הסטטוס קוו הפוליטי של בלבול וכניעה לא זז אפילו כמלוא הנימה. סוציאליסטים מכל הזרמים ממשיכים לזגזג בין שני הקטבים של הציונות והלאומנות הערבית.

באגף הימני, אנו מוצאים קבוצות כמו לוט אוברייר בצרפת ולוטה קומוניסטה באיטליה, אשר למרות התנגדותן להפצצות ישראל בעזה, מוקיעות את המאבק לשחרור פלסטין כעניין לאומני ריאקציוני. מעט שמאלה מהן, אך עם גישה דומה, אפשר למצוא את הוועד למען אינטרנציונל הפועלים ואת האלטרנטיבה הסוציאליסטית הבינלאומית. אלה מסתירות את התנגדותן לשחרור הלאומי של פלסטין מאחורי סולידריות "ליברלית" והצהרות ריקות מתוכן, כמו:

"יש צורך ביצירת תנועה בינלאומית, המונית, של מעמד הפועלים, שתשבור את גבולות המיליטריזם, הלאומנות והעדתיות. תנועה שכזו צריכה להתנגד למעמדות השליטים בכל המדינות הנהנים מהמשך הסטטוס קוו, ולאחד את העובדים כדי להפיל את כל המשטרים הריאקציוניים על בסיס תוכנית סוציאליסטית מהפכנית לשלום ויציבות לכולם."

אמירות נדושות כאלה על אחדות מעמד הפועלים נגד הקפיטליזם חסרות כל משמעות אם אינן מבוססות על שחרורם הלאומי של הפלסטינים. האחדות בין עובדים פלסטינים לישראלים אפשרית רק מתוך דחיית הציונות והצבת השאיפות הפלסטיניות בלב המאבק. רק כך תוכל לצמוח מהפכה סוציאליסטית.

בקצה האחר של הקשת נמצאים אותם שמאלנים המעודדים ללא ביקורת את הנהגת התנועה הפלסטינית. המפלגה למען סוציאליזם ושחרור בארצות הברית (PSL) מבהירה זאת בפומבי: "תפקידה של התנועה בארצות הברית אינו לבקר את האידיאולוגיה או את האסטרטגיה של תנועת השחרור הפלסטינית, אלא למלא את חלקנו בתמיכה בפלסטינים בהפלת עול הקולוניאליזם, כדי שיוכלו להחליט בעצמם כיצד הם רוצים לארגן את החברה שלהם" ("מדוע התנועה הפלסטינית היא מאבק לשחרור לאומי", liberationnews.org, ה-3 במרץ). רוב הארגונים, כמו מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בבריטניה (SWP), אינם כה גלויים ומבקרים את השיטות והאידיאולוגיה של חמאס. אך הסתייגויות בדיעבד אלה לא נועדו כלל לערער על אחיזת הלאומנות במאבק הפלסטיני.

עבור כל הקבוצות הללו, תפקידם של הקומוניסטים איננו להעניק לתנועה כיוון מהפכני, אלא לשמש ככלי שרת בידי ליברלים ולאומנים. זהו המקום שבו שני הזרמים מתאחדים. בלי קשר לעמדתם לגבי פלסטין עצמה, רוב הקבוצות המרקסיסטיות מעודדות את תנועת המחאה תוך טאטוא מתחת לשטיח של העובדה שהיא מונהגת בידי ליברלים פרו־אימפריאליסטים, או תוך קידום גלוי של אותם אנשים — מהפוליטיקאית רשידה טליב, מהמפלגה הדמוקרטית בארצות הברית ועד חבר הפרלמנט הבריטי ג'ון מקדונל ממפלגת הלייבור, המשמש ככלי בידי נאט"ו.

את התפקיד הבוגדני ביותר ממלאים הצנטריסטים כגון "קול השמאל" ( (Left Voiceשל הפלג הטרוצקיסטי. אין להם כל בעיה לזהות כמה מהסוגיות המרכזיות של התנועה, וכתבו במאמר על ארצות הברית:

"כבר בראשית התנועה, קבוצות כמו 'הקול היהודי למען שלום' והמפלגה למען סוציאליזם ושחרור, לצד מנהיגי ארגונים לא־ממשלתיים, הציבו את התנועה כקמפיין לחץ, ולא כתנועה שנועדה לבנות את הכוח העצמאי של מעמד הפועלים ושל המדוכאים."

זה נכון מאוד. אך אילו מסקנות מעשיות מסיק קול השמאל מן הניתוח הזה? האם הוא ממקד את התערבויותיו בתוך התנועה הפלסטינית בניתוקה מהנהגתה הליברלית, הפרו־דמוקרטית? לא, כלל לא. רוב פעילותו מתמקדת בסיסמאות ריקות כמו "להפוך את התנועה להמונית" או "לארגן פעולות משותפות ברחוב". כאשר הוא מתווכח עם גופים כגון המפלגה למען סוציאליזם ושחרור, הוא מסוגל להצביע כיצד הם נכנעים לחמאס ולמפלגה הקומוניסטית של סין, ואף לבקר את הפיוס שלהם עם הדמוקרטים. אך קול השמאל אינו אומר מילה על כך שהם מהללים את רשידה טלאיב, הדמות המרכזית במפלגה הדמוקרטית שקושרת את התנועה הפלסטינית למפלגת הג‘נוסייד. למעשה, קול השמאל הקפיד להימנע מחשיפת תפקידה הבוגדני של טלאיב.

חשיפת טלאיב בארצות הברית, מלנשון בצרפת וג'ון מקדונל בבריטניה איננה שולית. מי שרוצה באמת לנתק את המאבק הפלסטיני מן המסלול הליברלי שלה חייב לעמת את הציבור דווקא עם דמויות "שמאלניות" אלו. דבר אחד הוא לומר "עלינו להתנגד לדמוקרטים". דבר אחר לגמרי הוא לומר "עלינו להתנגד לרשידה טלאיב". האמירה הראשונה תתקבל גם על ידי ליברלים רדיקלים, בעוד האמירה השנייה תקרא תיגר ישירות על האשליות שלהם.

הבעיה של הצנטריזם שמייצג קול השמאל היא בדיוק אותה בעיה שלנין חשף בפולמוסיו עם קאוצקי. קאוצקי אמנם התנגד למלחמה בכלל ואף ביקר את הימין של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, אך הוא לא העז לקרוע את הקשר עם היסודות הסוציאל־שוביניסטיים בתנועת הפועלים. באותו אופן, היום קול השמאל מוכן לקרוא לניתוק מהדמוקרטים באופן כללי, אבל לא מוכן להיאבק נגד החיבור לבורגנות ה"שמאלנית" שבתוך התנועה.

זוהי המשימה המרכזית של הקומוניסטים והיא העיקרון המנחה של התערבות הליגה הקומוניסטית הבין־לאומית בתוך התנועה הפלסטינית מאז השביעי באוקטובר. במדינות שבהן פעלנו, ביקשנו להראות את חיוניותה של הנהגה קומוניסטית על ידי הצגת פרספקטיבה המקדמת באופן ממשי את התנועה תוך חשיפת המגבלות והבגידה של מנהיגיה הנוכחיים. זהו ההבדל בין צנטריסטים, הרואים את הבעיה רק כדי להימנע ממנה, לבין מהפכנים, המשרטטים מפץ דרך כדי להתגבר על המכשולים לניצחון.

---

מאבק השחרור הפלסטיני נכנס לפרק חדש, אשר שוב מציב את המרקסיסטים במבחן. בפלסטין, על המהפכנים להשתתף באופן פעיל ולארגן את המאבק נגד המתקפה הישראלית, לרבות באמצעות פעולות מאוחדות עם קבוצות אחרות של ההתנגדות הפלסטינית. אסור להם לאמץ את דגלי האסלאמיזם, אלא לנצל כל הזדמנות כדי לבקר בחריפות את האסטרטגיה הזו, וזאת כדי לשמור על טובת התנועה הרחבה כולה. במקביל, בתוך החברה הישראלית, על המהפכנים לפעול בעיקר בקרב מעמד הפועלים והחיילים, לעודד כל גילוי של התנגדות לממשלת הציונות, לחבר אותו לסוגיה הפלסטינית ולקדם נתק מכל צורה של ציונות.

בעולם המוסלמי, על המהפכנים לרתום את הרגש הפרו־פלסטיני הנרחב של ההמונים העובדים, לקשר אותו עם הדיכוי האימפריאליסטי של כל האזור ולכוון אותו במאבק נגד הקליקות השלטוניות המושחתות. התנגדות בלתי־מותנית לאימפריאליזם והתנגדות נחושה ללאומנים הם תנאים מוקדמים לאיחוד כל הפועלים והאיכרים, ובמיוחד את בני המיעוטים המדוכאים ,כגון הכורדים, שאותם האימפריאליזם מנצל כדי לפלג ולשלוט. בדרום הגלובלי, החרמות ציבוריות ופניות דיפלומטיות אינן משנות דבר. על המהפכנים לכוון את המאבק לכיוון החלשת עמדת האימפריאליסטים האמריקאים, שהם הכוח המרכזי מאחורי ישראל וגם המדכא הראשי שלהם.

במערב, כפי שתואר לעיל, על המהפכנים להיאבק כדי ליצור נתק ממנהיגי התנועה הליברלים והרפורמיסטים. יש חשיבות מיוחדת במיוחד לפעולה בתוך תנועת הפועלים עצמה, שמטרתה לחשוף את הקו הסוציאל־שוביניסטי של ראשי האיגודים המקצועיים ולהראות כיצד תמיכתם בישראל – בין אם היא גלויה או מרומזת – הולכת יד ביד עם חבלתם במאבקים היסודיים ביותר לשיפור פרנסתו של מעמד הפועלים.

בכל החזיתות, המאבק לשחרור פלסטין מחייב את המהפכנים להתייצב נגד ההנהגות הקיימות. מאה שנים של ויתורים מצד התנועה המרקסיסטית לציונות או ללאומיות עלו בדם פלסטינים, יצרו בגידות ותבוסות אינספור, ומנעו מהם פתרון מעמדי לדיכויים הלאומי. המשימה כיום היא בניית הנהגה קומוניסטית למאבק הפלסטיני והאנטי־אימפריאליסטי — אותו מרכיב חיוני שנעדר לאורך מאה השנים האחרונות.