https://iclfi.org/pubs/icl-he/2025-efo-akshv
המצב בפלסטין לפני ה-7 באוקטובר היה יציב יחסית, אם כי "יציב" אינו אומר "טוב". למעשה, המצב הידרדר במשך שנים, שעה שממשלת נתניהו הפכה ידועה במדיניות של "ניהול הסכסוך", אשר דחתה כל ניסיון למשא ומתן. במקום לנהל מו"מ, ישראל נקטה מדיניות של מקל וגזר: כ"גזר", הועברו כספים לרשות הפלסטינית בגדה המערבית ולחמאס בעזה כדי להבטיח שירותי ממשל יציבים; כ"מקל", הגדה המערבית ומזרח ירושלים עברו תהליך גובר של מיליטריזציה, בה המתנחלים קיבלו ייפוי כוח להסיג גבול במספר הולך וגדל של שטחים פלסטיניים. באיזורים אלו, בכל שנה בין 2021 עד 2023 נקבע שיא חדש במספר ההרוגים הפלסטינים בידי צה"ל מחוץ ל"זמן מלחמה". בעזה, "ניהול הסכסוך" כלל גם את "כיסוח הדשא" אחת לכמה שנים – מעשי טבח שמטרתם לטעת ייאוש בקרב האוכלוסייה. ישראל נהגה כך בעצימות גוברת ב-2008, 2012, 2014 ו-2021.
במהלך תקופת "ניהול הסכסוך", ישראל החלה לעבור משברים פנימיים משלה הקשורים לשחיתותו של נתניהו ולניסיונו להשתלט על מערכת המשפט. המשברים הללו הגיעו לשיאם כאשר כוחות ליברליים הורו למשק לשבות שביתה כללית. מבחינה אזורית, המלחמה בסוריה נכנסה למצב של קיפאון ונראה היה כי ידו של משטר אסד על העליונה.למרות שההתערבות של החיזבאללה ואיראן לטובתו של אסד לא התקבלה בעין יפה, הם שמרו על עמדה צבאית חזקה יחסית.
ה-7 באוקטובר ואסטרטגיית חמאס
ה-7 באוקטובר ריסק את הסטטוס-קוו האזורי. המתקפה בהובלת החמאס כללה פריצה של הגדר סביב עזה, עימותים עם כוחות צה"ל וביצוע טבח באזרחים והיוותה את המתקפה החמורה ביותר על ישראל מאז מלחמת יום כיפור ב-1973. המשטר הישראלי שינה כיוון מ"ניהול הסכסוך" ל"פתרונו". כיצד? באמצעות "חיסול החמאס", משמע, חיסול כל התנגדות פלסטינית והכנעת הפלסטינים באמצעות מוות, טיהור אתני ודיכוי מוחלט.
תשעה עשר חודשים לאחר מכן, מאזן הכוחות נוטה עוד יותר לטובת ישראל והאימפריאליזם האמריקאי. עזה חרבה, מעל ל-50,000 פלסטינים נהרגו (ויש המעריכים מספר גבוה בהרבה), ועתה הדרך פתוחה בפני ישראל להחריף את מלחמת ההשמדה שלה ולהרעיב את הרצועה. המצב הקשה הזה אינו נובע רק מהעליונות הצבאית של ישראל – אלא גם מהאסטרטגיה של חמאס, שהתבססה על מספר הנחות שגויות:
- שארה"ב תכפה על ישראל להיענות לדרישות הפלסטינים.
- ש"הקהילה הבינלאומית", דעת הקהל ותנועות מחאה ילחצו על ארה"ב לפעול כך.
- שאיראן ושאר ציר ההתנגדות ייאלצו להכריז על מלחמה אזורית נגד ישראל.
- שהכאוס בתוך ישראל יגרום לקריסת הצבא מבפנים.
ההנחה הראשונה מצביעה על האשליות של חמאס ביחס לאימפריאליזם האמריקאי. הם האמינו שהיחלשות מעמדה של ארה"ב תוביל ליותר נכונות מצידה לוותר ולסגת מאזורים שונים. אך בפועל, ההפך הוא הנכון – ככל שהאיום על ההגמוניה האמריקאית גדל, כך היא נשענת עוד יותר על כלב התקיפה שלה: ישראל.
התקוות שעמדו בבסיס ההנחה השנייה מתעלמות מכך שארה"ב מובילה את הקהילה הבינלאומית. היתה זו משאלת לב להאמין שמדינות המערב או המשטרים הערביים המתרפסים ימרדו בתכתיב של ארה"ב. תנועות המחאה במערב נשלטות על ידי פוליטיקה ליברלית, מה שהבטיח את חוסר האפקטיביות שלהן. במזרח התיכון, המשטרים השתמשו במחאות כדרך לשחרר קיטור ולכסות על חוסר המעש שלהם, או שהמחאות הונהגו על ידי איסלאמיסטים שהפוליטיקה שלהן דומה לזו של החמאס – ובשני המקרים האנרגיה העממית נבלמה.
ההנחה השלישית גילתה אמונה עיוורת במשטר האיראני ובחיזבאללה. משטר האייתולות בטהראן ומנהיגי התנועה השיעית בלבנון תמיד העדיפו יציבות פנימית ואת האינטרסים הצרים שלהם על פני טובת הפלסטינים. מכאן נולדה הדוקטרינה של "סבלנות אסטרטגית": הרעיון שציר ההתנגדות ינהל מלחמת התשה ארוכת טווח נגד ישראל וארצות הברית, יחליש בהדרגה את כוחן הצבאי, ובמקביל יישען על פניות דיפלומטיות המבוססות על "המשפט הבין־לאומי" ועל עקרונות ליברליים. מתקפבפועל, "סבלנות אסטרטגית" השאירה את הקלפים בידי ישראל וארה"ב – ואלה היו מוכנות להחריף ללא הרף, להכות בעוצמה חסרת תקדים, ולהפר כל נורמה של עימותים קודמים. בינתיים, ציר ההתנגדות, על אף יכולת צבאית לא מבוטלת, נותר משותק פוליטית ותחת איום מתמיד.
ההנחה הרביעית חושפת את העובדה שחמאס לא הבינו את המשבר הפנימי בישראל. אכן קיימות מחלוקות עמוקות בתוך החברה הישראלית, אך זעזוע כמו ה-7 באוקטובר – עם טבח חסר אבחנה באנשי קיבוצים ומשתתפים בפסטיבלים – היה עתיד לגשר על השסעים בחברה הישראלית, לא להעמיקם. פעולות כאלה מחזקות את המעמד השולט ואת כל פלגי הציונות, המציגים את המדינה כמעוז האחרון בפני שואה חדשה. לכן, הרעיון הרווח בתנועה הפלסטינית, לפיו החברה הישראלית תתמוטט תחת זעזוע רציני – הוא שגוי ומטעה. בנוסף, חמאס האמינו שהלחץ מצד ציונים ליברלים להמשיך במו"מ להפסקת אש יוביל לויתורים לטובת הפלסטינים. אך לליברלים אין את הכוח הדרוש לקבוע עובדות בשטח; ממשלת הימין של נתניהו היא זו שקובעת. נתניהו הבהיר שהעדיפות העליונה מבחינתו היא חיסול החמאס, ואם החטופים ימותו – כפי שכבר קרה לרבים מהם – אז זה המחיר שצריך לשלם. אמנם המדיניות הזו זעזעה את הליברלים בישראל, אך אין להם כלים לערער עליה, מאחר והם שותפים להנחת היסוד של המלחמה.
לכן, למרות שה-7 באוקטובר הנחית מכה קשה על ישראל, האסטרטגיה שמאחורי המבצע הייתה מלאה בהנחות פוליטיות שגויות שמלכתחילה היו יכולות רק להוביל לאסון עבור מאבק השחרור. בחמאס ידעו היטב שהתוצאה של ה-7 באוקטובר תהיה מלחמה הרסנית חדשה נגד עזה. והם ידעו שלא יוכלו לנצח בה. האסטרטגיה הייתה להקריב את עזה מתוך תקווה שציר ההתנגדות ייכנס למלחמה – ושהדבר יכפה על הקהילה הבינלאומית וארה"ב להתערב נגד לישראל.
בפועל, טבח חסר אבחנה באזרחים שימש את הממשלה הישראלית כהצדקה ליציאה למהלך גלוי של רצח עם, בתמיכה מלאה של ארה"ב. איראן וחיזבאללה התמהמהו והתלבטו במהלך המלחמה – חולשה שישראל ניצלה באכזריות. באשר לקהילה הבינלאומית – ארה"ב דאגה לכך שפעילותה לא תחרוג .מתחומי פרסום הצהרות ריקות מתוכן והחלטות סרק באו"ם
כעת, כשהתנועה הפלסטינית הולכת ודועכת במערב, פוליטיקאים ריאקציונרים מדכאים פעילים בנחישות נקמנית. בסופו של דבר, הסיסמה הפרו-איראנית של "לבשל את הצפרדע הישראלית לאט" התגלתה כקטלנית, בהשוואה לדברי התלמוד: "הבא להורגך — השכם להורגו".
ציר ההתנגדות
החמאס לא נעלם וישראל לא יצאה מהמלחמה ללא פגע — אך ברור שישראל מחזיקה ביתרון, והיכולות שנותרו בידי החמאס לא יספיקו כדי לשנות את מאזן הכוחות לטובת הפלסטינים. הנהגת החמאס כבר הודתה שאיבדה שליטה על עזה, והצהירה רק כי "נשק ההתנגדות הוא קו אדום".
בלבנון, ישראל הצליחה להרתיע את החיזבאללה — שהיווה את אחד האיומים המרכזיים באיזור על צה"ל. כל המעורבות של חיזבאללה במלחמה הסתכמה בהפעלת החזית הלבנונית כל עוד נמשכה הלחימה בעזה. בנאומו האחרון, אמר מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה: "החזית הלבנונית לא תשקט כל עוד התוקפנות בעזה נמשכת", והוסיף ש"נתניהו לא יוכל להחזיר את המתנחלים לצפון ולעשות ככל העולה על רוחו." אך כעבור ימים ספורים, נסראללה כבר היה מוכן לחתום על הסכם הפסקת אש — וב־27 בספטמבר 2024 ישראל התנקשה בחייו. המטרות שהחיזבאללה קיוותה להשיג בעזרת המלחמה סוכלו, והארגון איבד את הנהגתו. כמובן, ארגון החיזבאללה עדיין קיים — ההלוויה ההמונית של נסראללה הייתה הפגנת כוח אדירה והאירוע הגדול ביותר בתולדות לבנון. עם זאת, ישראל עדיין מחזיקה בחמישה מוצבי תצפית בשטח לבנון, וממשיכה לתקוף מטרות חיזבאללה.
איראן, הכוח המרכזי שמאחורי ציר ההתנגדות, יוצאת מהמלחמה הזו עם לא מעט מבוכה. פלסטינים ולבנונים רבים אומרים שאיראן הייתה צריכה להתערב בצורה תקיפה יותר כבר מההתחלה. במקום זאת, איראן בילתה את רוב זמנה במהלך המלחמה במאמצים להפעיל לחץ דיפלומטי להפסקת אש. איראן התערבה רק כשהייתה חייבת — אחרי פרובוקציות ישראליות רבות, מהפצצת הקונסוליה שלה בסוריה ועד לחיסול כמעט מלא של הנהגת החיזבאללה. מתקפות הטילים האיראניות על ישראל — במיוחד זו השנייה באוקטובר 2024, שכללה שיגור 180 טילים בליסטיים והתבצעה ללא כל התרעה מוקדמת — הפגינו את כוחה הצבאי של איראן. מספר טילים מדור חדש הצליחו לחדור את מערכות ההגנה האווירית של ישראל ופגעו בבסיסים צבאיים ישראליים בדיוק רב. הדבר ריסן גורמים בישראל שתמכו ביציאה .למלחמה נגד איראן
מתקפת הטילים הדגישה שהגורם הכובל את ידיה של איראן מבחינה אסטרטגית בקונפליקט אינו העדר כוח הצבאי, אלא המשבר הפוליטי בו היא נתונה. המשטר האיסלאמי, הנתון בפחד תמידי מההמונים באיראן ונתון במשבר כלכלי עמוק, ממשיך לשאוף לפיוס עם ארה”ב — מהלך שמנהיג העליון חמינאי מקדם דרך התנועה הרפורמיסטית. זוהי הסיבה להססנות ולחוסר המעש המתמשך של איראן במהלך כל רצח העם בעזה. לאחר חילופי מתקפות הטילים, היוזמה חזרה לידי ישראל שהמשיכה לטבוח בפלסטינים, בלוחמי חמאס וחיזבאללה, ובאחרים.
נפילת הדיקטטורה השנואה של אסד בסוריה היוותה מכה קשה נוספת לחיזבאללה ולאיראן. בעבר סוריה שימשה כנתיב אספקת נשק (ראו:“Only Anti-Imperialism Can Unite the Peoples of Syria,” Workers Hammer No. 255, Winter 2025). הממשלה החדשה בסוריה הבהירה כבר מההתחלה שהיא מתנגדת ל"פרויקט האיראני", ופנתה לאימפריאליזם המערבי, גם לאחר שישראל פלשה לדרום סוריה והשתלטה על הנקודה הגבוהה ביותר במדינה.
עם זאת, הגישה של המשטר החדש יכולה להשתנות. ישראל מסרה מספר הצהרות שבהן היא מבקשת שהאזור מדרום לדמשק "יפורז", ולטענתה היא מוכנה לפלוש כדי להגן על המיעוט הדרוזי בדמשק. ככל שאיומים אלו מתגברים, ייתכן שהמשטר החדש לא יעמוד בפני לחץ ויאלץ להגיב באופן כלשהו — אף שתגובה כזו תהיה חלשה מאוד, בשל הפילוגים הפנימיים במדינה החדשה. בתחילת אפריל פרסם המשטר הצהרות נגד הנוכחות הישראלית, ופלגי מיליציות מקומיים במחוז דרעא (שאינם משתייכים, לארגון היאת תחריר א-שאם שהשתלט על השלטון בדמשק) התעמתו עם כוחות הכיבוש הישראלים בדרום. נותר לראות עד כמה ישראל תרחיב את נוכחותה. כך או כך, המיליציות המקומיות בסוריה אינן מהוות איום ממשי.
ישראל מלבה את האש העדתית בסוריה, ומנסה להתקרב למיעוט העלווי, הנוצרי והדרוזי שהיוו בעבר את עמוד השדרה של משטר אסד. מעשי הטבח ההמוניים האחרונים בעלווים באזור החוף מבטלים כל אפשרות לאחדות סורית תחת השלטון החדש. עד נפילתו של אסד, נדמה היה שה־7 באוקטובר איחד את הסונים והשיעים באזור נגד התוקפנות הישראלית, אך נפילת משטרו של אסד הסירה את המסכה: הפוליטיקה הסונית העדתית חזרה לזירה הפוליטית בלבנון, חמאס וציר ההתנגדות חלוקים בדיעותיהם בנוגע לסוריה, והמשטר הסורי מתעמת עם חיזבאללה ועם הציר.
החות'ים הם הכוח היחיד בציר ההתנגדות שסמכותו התחזקה. למרות הפצצות בלתי פוסקות מצד ארה"ב, בריטניה וישראל, הם הצליחו שוב ושוב לשבש את הסחר בים סוף ואף לתקוף את ישראל ישירות. בזמן שטראמפ שואף שוב להפציץ אותם עד שיכנעו, אין וודאות שהוא ינחל הצלחה גדולה יותר ממבצעו הכושל של ביידן. עם זאת, החות'ים הפכו מבודדים במידה רבה והמו"מ של איראן עם ארה”ב אינו מבשר טובות עבורם.
ישראל
המצב הפנימי בישראל מורכב. המעמד השולט אינו כוח עצמאי, ומאז משבר סואץ ב-1956 ובמיוחד מאז מלחמת 1967, הוא קשור בקשר הדוק לאימפריאליזם האמריקאי. מה שקובע בישראל הן הרוחות הנושבות מארה"ב. החשיבות העיקרית של ישראל מעולם לא נבעה ממשאביה הטבעיים או התעשיות שלה, אלא מתפקידה כמאחז צבאי שמטרתו חילוק וניצול אימפריאליסטי של המזרח התיכון. הציונות בהקשר זה משמשת כמבנה-על אידיאולוגי המצדיק את התפקיד הנ"ל.
כבר שנים שמתנהל מאבק פנימי בתוך המעמד השולט בישראל בין הציונים הליברלים הקשורים לממסד הביטחוני-מודיעיני ולחברות הטכנולוגיה הגדולות, לבין הציונים הימנים בהנהגת נתניהו, הנתמכים על ידי ארגוני מתנחלים. אירועי ה-7 באוקטובר עצרו באופן זמני את ההפגנות ההמוניות של המחנות היריבים הללו. אך נטל המלחמה, החרפת המשבר הכלכלי ועלייתו של טראמפ בשנית לשלטון שעה שנתניהו ממשיך ולוחץ לרפורמה במערכת המשפט ובממסד הביטחוני, החזירו את הקיטוב אל פני השטח. ביטוי אחד של הקיטוב הזה הן ההפגנות הקבועות הקוראות לעסקת חילופי שבויים מחד והפגנות הימין הקיצוני הפחות תכופות התומכות בהמשך רצח העם. הפגנות נגד פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר על ידי נתניהו הן ביטוי נוסף לפילוג בין המחנות.
נתניהו ביסס את דמותו הציבורית כמגן הדמוקרטיה אל מול ה"דיפ סטייט", וכמי שנלחם נגד כוחם של מערכת המשפט והממסד הביטחוני, שעדיין נשלטים על ידי ציונים ליברלים ואשכנזים. הוא הצליח לנצל היטב את התסכולים של יוצאי עדות המזרח – יהודים ממדינות ערב וצפון אפריקה – המהווים כ-50% מהאוכלוסייה בישראל, ועבורם שלטון הציונות הליברלית וההגמוניה האשכנזית סימנו שנים של בוז ואפליה בדיור ובתעסוקה (עובדה המסבירה מדוע רבים מהם הפכו למתנחלים בגדה המערבית). בעוד שהאוכלוסייה הישראלית כולה הוסתה לאחר ה7 באוקטובר למצב תודעתי גֵ'נוֹסַיְידי, הזעם כלפי הממסד הליברלי הקל על הממשלה לקדם את הרעיון לפיו "הבעיה הפלסטינית" מחייבת פתרון סופי.
הציונים הליברלים תמיד תמכו בטיהור האתני של פלסטינים ובמטרות ארץ ישראל, אך ניסו לעשות זאת תחת מסווה דמוקרטי (לפחות בפני היהודים החיים בתחומי הקו הירוק). ה-7 באוקטובר חשף עד תום את האבסורד של התעמולה הישראלית על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ושם קץ לאשליה הזו בזירה הבינלאומית. מחנה נתניהו פועל מתוך הימור שאין עוד צורך להעמיד פנים, גם לא בפני יהודים, בדרכו לכונן תיאוקרטיה צבאית בסגנון בונפרטיסטי. באמצעות מדיניות של השתלטות קרקעית, טיהור אתני ופגיעות אסטרטגיות בציר ההתנגדות, הצליח נתניהו לעצב מחדש את המערכת הפוליטית בישראל. בתוך כך, הצטמצם משמעותית המרחב הפוליטי של הציונות הליברלית. גם אם זו תחזור לשלטון, היא תעשה זאת במסגרת פוליטית שונה — שבה סדר היום של נתניהו ימשיך, תחת מסגרת רטורית אחרת.
הביורוקרטיה של ההסתדרות נותרה נאמנה לחלוטין למחנה הבורגנות הליברלית הישראלית ומנהיגיה מחויבים לרצח העם. בתחילת המלחמה, יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד חתם בגאווה בשם האיגוד על פצצה שנועדה להיזרק על עזה. בשנים האחרונות, כל שביתה כללית שהשיקה ההסתדרות לוותה בתמיכתם של פלגים מתוך המעמד השליט. עם זאת, תנועת השביתה עצמה מלאה סתירות: מחד, תודעת הפועלים נותרה ציונית-ליברלית, שוביניסטית ועוינת לשחרור הפלסטיני, אך מאידך היא מבטאת זעם גובר על ניהול המלחמה. על הקומוניסטים להתערב בשביתות אלו, כדי להבהיר ששוביניזם לאומי הוא מבוי סתום במאבק לשחרור החטופים, להפלת הממשלה ולשיפור תנאי המחיה – וכי בני בריתם הגדולים ביותר של הפועלים במאבק זה הם ההמונים הפלסטינים והערבים הנאבקים באימפריאליזם האמריקאי ובשליטים הציונים.
השמאל בישראל
השמאל בישראל נותר קטן מאוד ושקוע בתפיסות ליברליות שמרוקנות אותו מתוכן מהפכני. בין גופיו המרכזיים ניתן למנות את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ואת תנועת עומדים ביחד שהוקמה בשנים האחרונות, אשר רבים ממוביליה הם יוצאי מק"י. לשתי התנועות חברים יהודים וערבים, אך מק"י היא מפלגה ערבית בעיקר. לשתיהן יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה מעמדי ותמיכה בציונות הליברלית, ושתיהן מקדמות את הפארסה ששוויון לפלסטינים יושג דרך פתרון שתי המדינות. מק"י אף מיישרת קו עם המרכז הפוליטי כפי שראינו ב2019 כשהמפלגה תמכה בבני גנץ לראשות הממשלה ב2019.
עומדים ביחד מנסה להקים תנועה שמאלית-פופוליסטית בסגנון תנועות השמאל האירופאיות אחרי 2008, עם פוליטיקה ליברלית-מוסרנית המנסה להפוך את הסוגיה הפלסטינית לנסבלת בעיני הציונים. למשל, הם השוו באופן גרוטסקי בין יחיא סנוואר לנתניהו, כ"פוליטיקאים ציניים שלא אכפת להם מחיי אדם" .עם זאת, למרות היסטוריה של כניעה, שתי הקבוצות — ובמיוחד מק"י — הן לעיתים המקום הראשון אליו פונים צעירים ערבים ואנטי-ציונים, בעיקר באוניברסיטאות. כדי לגייס את הטובים שבהם, על מרקסיסטים להתערב בארגונים אלה ולהדגיש את הצורך בניתוק מציונות ומאימפריאליזם אמריקאי, ואת החובה להיאבק לשחרור פלסטין כחלק בלתי נפרד משחרור מעמד הפועלים הישראלי.
חוד החנית של המרכז הפוליטי בישראל/פלסטין הוא תנועת המאבק הסוציאליסטי (SSM) של "האלטרנטיבה הסוציאליסטית הבין־לאומית". למרות שעל הנייר הם מתנגדים לכניעה של תנועת "עומדים ביחד" ללחצים של השובניזם והלאומנות הישראלים, בפועל התכנית שלהם גם היא נכנעת לציונות הליברלית. הדרישות שלהם כמעט זהות לאלו של עומדים ביחד: "עצרו את המלחמה", "שחררו את כל השבויים משני הצדדים", ו"תנו לחיות בכבוד". כל זאת מבלי שהם מצטרפים במפורש למאבק ההתנגדות הפלסטיני. בנוסף, הם משתפים פעולה עם הביורוקרטיה הרקובה של ההסתדרות. בשביתה הכללית של 2024, הביקורת שלהם על הביורוקרטיה הציונית הפרו-קפיטליסטית הייתה בעיקר שאפשר היה להתחיל את השביתה מוקדם יותר, ושהשביתה ליום אחד (שזכתה לתמיכת חלק מהממסד השלטוני), צריכה הייתה להתארך לשני ימים. קומוניסטים צריכים לשתף פעולה עם "האלטרנטיבה הסוציאליסטית הבין־לאומית", תוך חשיפת כניעתם לציונות ואופיים הליברלי.
זרם נוסף מיוצג על ידי הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית, השלוחה בישראל/פלסטין הכבושה של הזרם הקומוניסטי המהפכני הבינלאומי (הRCIT). ה RCIT תומך בהתנגדות הפלסטינית וקורא להשמדת המדינה הציונית באמצעות מהפכה ערבית בהובלת מפלגת מעמד הפועלים. עם זאת, ההתערבויות שלהם לעיתים קרובות מוגבלות להוקעה של פשעי ישראל ולהכרזות על תמיכה צבאית בהתנגדות הפלסטינית. בדומה לשמאלנים אחרים, גם הRCIT אינו מציג אסטרטגיה מרקסיסטית חלופית לשחרור פלסטין שיכולה להוות ניגוד ברור לזו של הלאומנים. כתוצאה מכך, הם גם מוותרים מראש על כל פרספקטיבה שיכולה להוביל לפילוג מעמדי בתוך החברה הישראלית. במובן הזה,ה RCIT מוחק את התפקיד המוביל של מהפכנים והופך אותם למעודדים מהשוליים של הכוחות לא-קומוניסטיים (ראו: “Polemics with Revolutionary Communist International Tendency on Israel/Palestine,” Spartacist Letters No. 1, November 2024).
לבסוף, בזרמי השמאל הליברלי-מוסרני, נמצאת תופעת סרבני המצפון המבקשים לשכנע צעירים יהודים להימנע מגיוס. אך פעולה זו משמעה בפועל ויתור על האסטרטגיה של החלשת הצבא מבפנים באמצעות מאבק מעמדי. אף שכוחות אלו קטנים ושוליים, אין להתעלם מהם. על הקומוניסטים להגן עליהם מפני רדיפה ובד בבד להבהיר שרק קרע מעמדי בתוך צה"ל, וברית עם המדוכאים ברחבי האזור, יוכלו להביא לחיסול מכונת המלחמה הציונית.
תחזיות
הכף הוטתה בבירור לטובת ישראל. ציר ההתנגדות ספג פגיעות קשות, ותנועת הסולידריות הבינלאומית עם פלסטין נמחצת תחת לחץ ממשלות מערביות שונות, שבראשן טראמפ. מכיוון שכמעט אין דבר שמרתיע את ישראל, ניתן לצפות לתקופה ארוכה של תוקפנות מתמשכת בזירות שונות — מעזה והגדה המערבית ועד לבנון וסוריה. הדבר יכין את הקרקע לגל מחאה עממי נרחב, אך קשה לצפות את מועד התרחשותו. עד אז, כוחות הבורגנות הלאומית במזרח התיכון נעים לעבר קבלה של ה"נורמליות" החדשה: איראן מנהלת מו"מ עם ארה"ב, איחוד האמירויות מנסה להגביר את השפעתו בעקבות היחלשות החמאס, מצרים ממשיכה להשאיר את הגבול עם עזה סגור, בעוד לבנון וסוריה אינן מגיבות למתקפות הישראליות החוזרות.
הסכם הפסקת האש התברר כלא יותר מפיסת נייר וכמעט אין מה שמונע מנתניהו ליישם את "תוכנית טראמפ" לטיהורה האתני של עזה. למרות חידוש המתקפה הצבאית של ישראל, טראמפ ושליחו סטיב ויטקוף רמזו על אפשרות להסכם הפסקת אש חדש. סביר להניח שאם תושג "רגיעה בת קיימא" כלשהי בעזה, ישראל צפויה להציע לכמה שיותר מתושביה "הגירה מרצון" – בניסיון לדלל את אוכלוסיית הרצועה מבלי לעורר סערה גלויה מדי, שכן טיהור אתני נרחב מדי עלול לזעזע את היציבות של משטרים ערביים כנועים כגון ירדן ומצרים, הנתונים ללחץ מתוך אוכלוסיותיהם וצבאותיהם להתנגד לישראל. לפי שעה, גם ערב הסעודית מרגישה שנורמליזציה עם ישראל תחת התנאים הנוכחיים אינה בהכרח משרתת את האינטרסים שלה.
על רקע האחדות הזמנית לכאורה בין המשטרים הערביים, איחוד האמירויות נוקט קו עצמאי. במאמץ לחזק את אחיזתו בעזה, הוא מנסה לדחוק את החמאס הצידה. אסטרטגיית המבוי הסתום של החמאס חיזק את ביטחונה של אופוזיציה פרו-אימפריאליסטית זו. בתוך עזה עצמה, הפגנות שהתקיימו לאחרונה הדהדו סיסמאות המזוהות עם סיעת פתח הפרו-אמירתית בראשות מוחמד דחלאן, שכללו גינויים לחמאס כ"ארגון טרור" והסתה לעוינות עדתית כלפי שיעים. בפרקים האחרונים של Arab Cast – פודקאסט חדש במימון איחוד האמירויות – הופיעו אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים בולטים שקראו לפתוח במשא ומתן עם ישראל ותמכו בתוכנית האמירויות נגד חמאס בעזה. אם “תוכנית טראמפ” תיתפס כבלתי-ישימה או יקרה מדי, ישראל וארצות הברית עשויות להעדיף עסקה עם דחלאן והאמירויות שתעניק להם שליטה בפועל על עזה – לפחות לזמן מה. אבל כל הסכם כזה צפוי להיות מלווה באי יציבות תמידית.
משימות הקומוניסטים
כל עוד ארצות הברית וישראל תוקפות והתנועה הפלסטינית נמצאת במגננה בכל החזיתות, המשימה המרכזית של הקומוניסטים צריכה להיות חיזוק היכולות המגננתיות של התנועה. בעוד רבים מפעילי הסולידריות עם פלסטין עדיין עיוורים לחומרת מצב התנועה, אחרים חשים אכזבה וייאוש. חשוב שנפנה לשתי הקבוצות הללו, נעבוד איתן, ונעזור להן להסיק את הלקחים מהכישלונות האחרונים. עלינו לעזור להם לזהות שהסיבה לכישלון האסטרטגיות של מנהיגיהם היא התעלמותם מהמאבק המעמדי ולהציע תוכנית שחרור לאומית המבוססת על מהפכנות ואינטרנציונליזם.
בעזה,המצב קשה ביותר. לנוכח חידוש רצח העם הישראלי, על הקומוניסטים לעמוד בחזית ההגנה על עזה, במסגרת חזית מאוחדת עם יתר כוחות ההתנגדות. חשוב במיוחד להיאבק בתחושת הייאוש הגוברת ולהתנגד לזרם הפרו-אמירתי, פרו-אימפריאליסטי ואנטי-חמאסי ברצועה. אף שנציגי הזרם הזה מנצלים את השחיקה הממשית שחווה הציבור, הם סוללים את הדרך לכניעה לישראל – מהלך שיביא אסון על העם הפלסטיני. בהתמודדות עם כוחות אלה ובהתנגדות לצה"ל, אל לקומוניסטים להעניק תמיכה פוליטית ולו מזערית לחמאס – עליהם לחשוף בעקביות את כישלונה האסטרטגי והצבאי של הנהגת החמאס. למרות כל הקשיים, על הקומוניסטים לפעול לשמירה על רוח ההתנגדות ולהפעיל לחץ מתמיד על צה"ל, כדי לצמצם ככל האפשר את נזקי המתקפה הצבאית של ישראל.
הניצחון במאבק הזה לא יכול לבוא מעזה בלבד. הדרך היחידה להתגבר על תחושת התבוסה ההולכת והמעמיקה היא באמצעות תפיסה רחבה הלוקחת בחשבון את המזרח התיכון כולו. רק חזית מאוחדת של כל מי שנאבק באימפריאליזם בכל האזור תוכל לעצור את רצח העם המחודש של ישראל. הצורך הזה היה קיים תמיד, אך לא מומש – לא בגלל חוסר רצון מצד ההמונים, אלא בגלל בגידת המשטרים באזור ובגלל הנהגת התנועה הפלסטינית שהמשיכה לתלות בהם תקווה. החל מהשליטים הערבים המושחתים, ועד לאייתוללות באיראן וארדואן בטורקיה – כולם הוכיחו כי העדיפות העליונה שלהם היא לשמר את שלטונם האכזרי. הם לא יסתכנו בהתערבות משמעותית למען העם הפלסטיני.
לפיכך, על מהפכנים לשאוף לבניית חזית אנטי-אימפריאליסטית מאוחדת באמצעות פנייה ישירה להמונים במזרח התיכון, תוך התנגדות לשלטונותיהם – תהא אשר תהא הרטוריקה הפרו-פלסטינית שלהם. רק חיבור התמיכה העצומה בפלסטין עם המאבק למען הצרכים המוחשיים ביותר של ההמונים – נגד שליטיהם השנואים, נגד ארה"ב ונגד ישראל – יכול באמת להתחיל לשבור את הסטטוס קוו. כך גם ניתן יהיה להתגבר על מחלוקות עדתיות, אתניות ולאומיות
חזית אנטי-אימפריאליסטית אזורית לא תהיה שלמה ללא פנייה לפועלות ולפועלים בישראל. בלי שבר מעמדי אמיתי בתוך החברה הישראלית, השחרור הפלסטיני יישאר בגדר אפשרות רחוקה. על הקומוניסטים לנהל מאבק תקיף נגד יתר כוחות השמאל, תוך הדגשה שהשחרור של הפועלים הישראלים מחייב ניתוק מכוחות אידיאולוגיים ציוניים. הכניעה של רוב השמאל לציונות הליברלית היא האיום הגדול ביותר על האפשרות להפיכה אמיתית. על הקומוניסטים גם לדבר ישירות עם יוצאי עדות המזרח, ולהראות שהדיכוי שהם חווים לא ייפתר באמצעות אימוץ נוסף של הציונות כדי "להוכיח שהם יהודים טובים", אלא רק באמצעות דחייתה. השיפור בתנאי חייהם של כלל העובדים בישראל – במיוחד יוצאי עדות המזרח – עובר דווקא דרך ברית עם ערבים כנגד השלטון הציוני.
העבודה בתוך צה"ל חשובה ביותר. הצבא חווה את משבר הסירוב החריף ביותר מזה עשרות שנים, עם למעלה מ-100,000 אנשי מילואים שמסרבים לשרת. הדבר מעיד על תסיסה גוברת בשורות הצבא כנגד המשך המלחמה. על הקומוניסטים להיכנס לצבא ולנתב את חוסר שביעות הרצון של החיילים לכיוון מעמדי, באמצעות חשיפת אופייה האמיתי של המלחמה הג’נוסיידית הזו.
במערב, המשימה הראשונה של הקומוניסטים היא להכיר בכך שהתנועה מובסת ומבודדת ולהבין מדוע זה כך. התנועה הובלה על ידי ליברלים ולעיתים אף נציגים ישירים של האימפריאליזם (הדמוקרטים בארצות הברית, אנשי הלייבור בבריטניה, תומכי מלנשון בצרפת, וכדומה). תחת הנהגה כזו ודומיננטיות של פוליטיקה ליברלית, התנועה כשלה בחיבורה למעמד הפועלים. התנועה הציגה את עצמה כעמדה מוסרית של "אנשים נאורים" במקום ככוח חשוב במאבק של מעמד הפועלים וזו הסיבה לכך שהתנועה לא השיגה הישגים משמעותיים. הדבר גם איפשר לרוב מנהיגי האיגודים המקצועיים להימנע ממעורבות של ממש ולהסתפק בכמה נאומי סולידריות חסרי השפעה. הקומוניסטים חייבים להתערב – אבל על בסיס ברור: מעמדי ואנטי־אימפריאליסטי. רק חיבור בין המאבק למען פלסטין עם המאבק על תנאי החיים של מעמד הפועלים יכול להפוך את התנועה לכוח אמיתי. על המהפכנים להבין שהתפשרויות עם פוליטיקאים ליברלים ופקידי איגוד מקצועי שמגנים על שלטון ההון רק פוגעת במאבק.
שעה שרוחות ריאקציונריות נושבות במערב, פעילים נופלים קורבן לדיכוי הולך וגובר. מאנאס קזיב בצרפת ומיכאל פרובסטינג באוסטריה ועד מחמוד ח'ליל בארה"ב – המעמד השולט מבקש להעניש פעילים מפורסמים באופן מופגן כדי להרתיע אחרים מללכת בדרכם. שיקום התנועה חייב להתחיל במסעות התנגדות לדיכוי הזה, שהוא רק היבט אחד ביוזמה הרחבה של המעמד השולט לרתום את החברה מאחורי הסדר הריאקציונרי הקיים.
מאז תחילת המלחמה, הICL (הליגה הקומוניסטית האינטרנציונליסטית) קידמה אסטרטגיה מרקסיסטית לתנועה הפלסטינית ופעלה נגד המבוי הסתום של הליברליזם והלאומנות. ההתערבות שלנו, שלצערנו הייתה מוגבלת בעיקר לעולם המערבי, התריעה בעקביות שאם לא תחול תפנית עמוקה, התנועה תיתקל בתבוסה. התרכזנו במיוחד בביקורת על רוב השמאל הסוציאליסטי. במאמרנו “Marxists & Palestine: 100 Years of Failure—Lessons and Prospects” (Spartacist No. 69, August 2024), כתבנו:
"הפלסטינים עומדים בפני השמדה, לא שחרור. כדי להתקדם במאבק הפלסטיני, יש להתחיל באמירת האמת על המצב הנוכחי. במקום זה, רוב הקבוצות המרקסיסטיות בעולם מעודדות את התנועה בזמן שהיא מתרסקת. הן לא מציעות כיוון אחר, אלא רצות אחרי הנהגה ליברלית או לאומנית. כתוצאה מכך, למרות שמרקסיסטים-לכאורה היו מעורבים לכל אורך המאבק, בפועל לא הייתה להם כמעט שום השפעה על תוצאותיו."
האזהרות שהשמענו התקבלו כהאשמות בפסימיות, ונדחו בטענות על הצטרפותם של רבים למאבק, שנדמה היה כי נשען על גל עוצמתי שאין לעצרו. אולם המצב החמור שבו אנו נמצאים כיום הוכיח את צדקתנו. החובה הראשונה של כל מי שנאבק ברצינות למען העם הפלסטיני היא להתמודד ישירות עם גורמי הכישלון עד כה. רק כך אפשר להתחיל לצעוד קדימה.
